<h1>ההשלמה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה [פחות] מחציה ויחלוקו. מסקנא דאמר שיש לי בה [ואין לי בה] פחות מחציה. הא דאמרינן ולא ידע [מי הוא] מדעתיה (ומאי) [ומי הוא] בעל כרחיה לאו למימרא דאי ידע מהימן דהא ודאי אפילו ידע לא מהימן שהרי אין מקחו בידו [רק] דאי ידע לא גרע מעד אחד וכיון ששבועה זו אינה אלא מדרבנן זה שהעד מסייעו שקיל פלגא בלא שבועה. כך קבלתי מאבא מרי ז"ל, וכן כתוב בספר הישר. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל דשנים אוחזין אמציאה בלחוד קאי ולא אמקח וממכר לא מחוור דמאי דוחקיה דתלמודא למימר דשנים אוחזין לא קאי אמקח וממכר ובדלא ידע לימא דאכולה מילתא קאי ואפילו ידע לא מהימן כיון דאין מקחו בידו. גם מה שכתב הרב ר"ש ז"ל דנקיט זוזי מתרויהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה כיון דלאו עליה דידיה רמי לאסהודי לא דקדק להיות זכור משהלכו מלפניו אבל היכא דלא נקיט דמי אלא מחד מדכיר דכיר, ולא מחוור דאפילו נקיט זוזי [מתרוייהו] אמאי גרע מעד אחד דעלמא אלו אתא עד אחד מעלמא ואסהיד מהאי מדעתיה ומהאי בעל כרחיה מי לא מהימן אע"ג דלא רמי עליהו. הא דאמרינן במתניתן יחלוקו לפום פשיטתא משמע דווקא היכא דאיכא למימר דתרויהו הוא אבל היכא דליכא למימר דתרויהו הוא יהא מונח עד שיבא אליהו. דקאמר בגמרא אי אמרת בשלמא רבנן דהתם ודאי (חד) [האי] מנה [דחד] מנייהו הוא דאמרי (השתא) יהא מונח עד שיבא אליהו הכא דאיכא למימר דבתרויהו הוא פלגי בשבועה. ומיהו כי מעיינת ביה שפיר בטעמא דמילתא מסתברא דלא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו אלא בדבר שאינו ביד אחד מהם אבל בדבר שמוחזקין שניהם לא מפקינן מניהו אלא יחלוקו. ומאי דאמרינן הכא דאיכא למימר דתרויהו הוא פלגי בשבועה הכי קאמר אפילו לא יהא הטלית ביד אחד מהם אלא ביד אחד מעלמא ושניהם מתעצמין בו [לא] אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו כיון דאיכא למימר דתרויהו הוא.
<h2>דף ה:</h2>
הא דאמרינן תיפוק ליה דהוה רועה, פי' הראב"ד בזה הלשון קשיא ודילמא אביי נמי משום דהוה ליה רועה קאמר. ואיכא למימר דהכי אקשינן והא רועה גזלן ידוע הוא וכי אפקיד גביה אדעתא דספק פסידא אפקיד גביה דאי אמר נגנב לא הוה נשבע ולא שכנגדו יוכל [לישבע] הלכך השתא נמי נימא מגו וליפסד, ולדידי מסתבר שאם טען הרועה נגנבו או אבדו כיון דמפקיד לא מצי לאשתבועי הוה ליה כשניהם חשודים וחזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואולי טעם הרב ז"ל מפני שהוא ידוע בגזלן שהרי רועה הוא והמיניה מיהמניה, ועם כל זה מסתברא לי דלשניהם חשודים מדמינן לה.
<h2>דף ו.</h2>
הא דאמרינן חיישינן שמא מלוה ישנה לו עליו. איכא דקשיא ליה לטעון בהדיא ולימא הכי, ולאו קושיא היא כלל דלאו כולי עלמא דינא גמירי וסבר אי מודינא ליה בטלית דיליה הוא אמרי לי אהדר טליתא ומן המלוה שאני תובעו הוא נאמן בשבועת היסת אבל לעולם אי טעין הכי מהימן משום מגו דאי בעי אמר לו טלית שלי היה וראיה ברורה סכינא דאשכבתא אעפ"י שהרב בעל המאור דוחה אותה ומוקים לה כגון שמודה מקצת ולפרושו היה נאמן זה עד דמיו מתוך שיכול לתפשו באותו מקצת שמודה בו חבירו ולטעון בו עד כדי דמיו. ירושלמי במסכת קדושין בפרק האומר לחברו. חד בר נש קם עם חבריא בשוקא אמר ליה הכי הב לי קתונא דאית לי גבך אמר ליה הב לי דינרא דאית לי גבך אמר ליה הב לי קותנא ותב דינרא אתה עובדא קומי ר' מונא אמר את אודית לי' בדינא בדינרא והוא לא אודי בקתונא זיל והב ליה דינרא. אמר ר' יעקב בר אחא מודה ר' מונא דאי אמר בשהדין לא כן אלא בדיל דלא יכפור בקתונא לא חייב. תוספתא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי או שיש לי בידך במנה כסות במנה כלים פטור.
<h2>דף ו:</h2>
וכתב הרב ראב"י ז"ל דקם חד מניהו אקדשה קדשי בדק הבית ואע"ג דתנאי אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח אית ליה תקנתא היכא דפריק ליה בשוה פרוטה. והכא כתב הגאון ר' יצחק ז"ל בפרק קמא דע"ז דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי. כדאמרינן בערכין בפרק המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג [דף כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה בפום בדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי ואחיל עליהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך אלמא קא סבר סתם חרמין לבדק הבית כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, אימר דאמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומא מילתא. ואיכא מאן דאמר ליה דהאי תקנתא לא אמרינן אלא במקרקעי דלית להו תקנתא לא בעיקור ולא ברקיבה ולא בים המלח אבל בבהמה תעקר כלומר נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופירות וכסות וכלים ירקבו ומעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ומעשה דפומבדיתא דעבד ליה רב יהודה תקנתא מקרקע הוי כדמקשה בסיפא דההיא שמעתתא והא מעשה דפומבדיתא מקרקע הוה. כל זה כתב הרב ז"ל.
<h2>דף ז.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל גבי גזל ולא נתיאשו הבעלים ומטלטלי נמי דקא אמרינן אעפ"י שהוא יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הני מילי היכי דכפריה דצריך להוציאו בדיינין אבל היכי דאית ביה פקדון גבי חבריה וכי תבע לה יהיב ליה נהליה כמקרקעי דמי דקיימא לן דפקדון ברשותא דמריה הוא. משמע מדבריו [דמלוה] דאע"ג דלא כפריה אינו יכול להקדיש [ובה"מ כתב] דדוקא קאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שהגזלן מסרב להחזיר אבל מלוה דלא כפריה שהלוה אינו מסרב לפרעו יכול להקדיש. וגרסינן נמי בפרק מרובה [דף ע'] אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי מאי טעמא משום דר' יצחק דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים, שניהם אין יכולין להקדיש איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי משום דמחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן ופסק הרב כן דהיכא דלא כפריה כתבינן אלמא דוקא קאמר רבי יוחנן בגזל אלמא מלוה דלא כפריה כתבינן דיכול להקדיש ויש לומר שטעם הרב דמלוה משום דכיון דלאו בעין הוא (דליכא) דליחיל עליה הקדש ועל זה הטעם סמכתי בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שנראין דברי הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף ז:</h2>
הא דתניא שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך יחלוקו היכא דמצי מקיים ליה אמרינן עלה אמר ר' אליעזר מחלוקת כששניהם אדוקים בטופס [ושניהם אדוקין בתורף אבל אחד אדוק בטופס] ואחד אדוק בתורף זה נוטל תורף וזה נוטל טופס, טופס למה ליה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אמר ליה לדמי דאמדינן שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ודלית ביה זמן כמה שוה משום דשטרא דאית ביה זמן [גבי] ממשעבדי, פירוש רגילין היו לכתב הזמן בשיטה ראשונה כמו שאנו כותבין בכתובות ונמצא שהזמן כתוב בטופס להכי אמדינן פחת דמי התורף מפני שאין בו זמן ומה שפר"ש ז"ל לא מיחוור כלל.
<h2>דף ח:</h2>
הרב אלפסי ז"ל לא כתב בדיני רכוב כלל, דמסתברא כיון דאיפיך שמואל ותני חכמים פוטרין את היושב בקרון שמע מינה (רבנן) [רכוב] לחודיה לא קני וכל שכן רכוב במקום מנהיג אבל מנהיג ברגליו קני דמשיכה מעליתא היא, תניא שנים שהיו מושכים בגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג במדה הזו קנה. ר' יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור ואוקימנא איכא ביניהו חד צד איכא דאמרי משיכה בחמור ואיכא דאמרי הנהגה בגמל וכיון דלא אפסיקא הילכתא הי מניהו ממעטינן אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ולא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור ואע"ג דהא אוקימינא אליבא דמאן דאמר רכוב קני הוא. וקיימא לן דרכוב לא קני אפילו הכי הלכתא הכי מדלא ערבינהו ותננהו. אמר רב הונא מסירה מחברו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קנה. תניא אחד רכוב חמור ומנהיג ברגליו ואחד תפוש במוסירה זה קנה חמור ובי פגיהי וזה קנה מה שתופס בידו והשאר מוסירה לא קנה לא זה ולא זה תניא ר' אליעזר אומר רכוב בשדה קנה מנהיג בעיר קנה ורכוב דאמרינן בשדה קנה דווקא במנהיג ברגליו ורכוב בעיר מאי טעמא לא קנה אמר רב כהנא לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר. אמר ליה רב אשי אלא מעתה הגביה מציאת ארנקי בשבת (דרך בני אדם לרכוב בעיר א"ל רב אשי) [שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת הכי נמי דלא קני אלא] מאי דעביד עביד וקני הכא נמי מאי דעבד עבד וקני אלא הכא במקח וממכר עסקינן דאמר ליה קני (שדרך) [כדרך] בני אדם קונין ואין רשות הרבים הוא לא קני ואי אדם חשוב הוא קני ואי אשה היא לא קניא ואי אינש זילא הוא קני.
<h2>דף ט:</h2>
בעי ר' אלעזר האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות [כלים] שעליה מהו לקנות מי קאמר ליה קני אלא הכי קאמר ליה וקני כלים שעליה מהו מי (מהמניא) [מהניא] משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא. אמר רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני כלים חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכי תימא שעמדה כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה בכפותא. ובעייא דר' אלעזר לא איפשטא ולקולא עבדינן ולא קני כלים במשיכת בהמה והוא הדין בשאינה כפותה ואמר לה קני בהמה זו וקני כלים שעליה דכיון דלא מיקנו כלים משום חצרו לא מיקנו משום משיכת בהמה, ואם היה מהלך בספינה מניח ניחא ומיא הוא דקא ממטי לה, וכן אם היתא מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גט לתוך קלתה מיגרשה דקלתה מינח ניחא (ומיא דקא ממטי לה) ואיהי היא דקא מסגיא ואע"ג דכלי ברה"ר לא קני הני מילי בדמנח אארעא, והא דקי"ל במסכת גיטין [דף ע"ז ע"א] דקלתה אפי' בחצרו מגורשת התם לאו משום [דהויא] כידה אלא קלתה הויא לה כחצרה, וכן כליו של לוקח ברשות מוכר דקני היכי דמגבה ליה כדמוכח בפרק השוכר את הפועל משום חצרו.
<h2>דף י.</h2>
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחברו קנה חברו ואם תאמר משנתינו דאמר ליה תנה לי ולא אמר זכה לי, כלומר בדאמר תנה לי אע"ג דלא אמר תחילה זכה בה אבל בדאמר זכה לי לא זכה בה אלא אם כן אמר תחילה. ואע"ג דר' יוחנן גופיה אמר בפרק קמא דגיטין [דף י"א ע"ב] כל האומר תנו כאומר זכי דמי שאני התם דבידו לומר לעדים זכי בשטר זה בשביל עבדי וכיון דגלי דעתיה שרוצה לשחררו אנן סהדי דכאומר זכי דמי. וחרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכי תימא מאי שנא משני חרשין דעלמא התם תקינו רבנן דלא ליתו לאנצויי הכא לא מינצו מימר אמר חרש פקח לא קני אנא אקני.
אמר ר' שמעון בן לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות קונות לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים וחוץ משדה חברו ומתניתן (בו) דקתני ראה את המציאה ונפל (בו) עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה שאני התם דלא אמר ליה קני וכיון דנפל עליה גלי אדעתיה דכל דבנפילה ניחא ליה דליקניה בארבע אמות לא ניחא ליה אבל אם אמר אקני קנה. ואי לא נפל עליה קני אע"ג דלא אמר אקני. ובשדה דבעל הבית לגבי פאה דאית ליה רשותא להלוכי ביה וללקוט פאה לא תקינו ביה רבנן ארבע אמות.
<h2>דף י:</h2>
אמר רבינא הא דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא לא אלא מעתה האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו הכי נמי דליחייב שולחו אמרי אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא הוא דלית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם רב חמא אמר כי [אמרינן] אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח אי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל היכא דבעל כרחיה עביד מחייב שולחו. מאי ביניהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי ישראל דאמר לה לאשה אקפי לי קטן לרב חמא פטור לרבינא חייב והלכתא כרבינא, והא דאמרינן כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דוקא כשבעל הכהן (או) [אבל] אי לא בעל אפלו קדשה הכהן עצמו לא מחייב דקיימא לן כרבא דאמר בפרק עשרה יוחסין [דף ע"ח ע"א] בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם (משום) לא יקח (ועל הביאה) משום ולא יחלל.
<h2>דף יא.</h2>
הא דאמר רב יהודה אמר שמואל דבחצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד שדהו דוקא במציאה אבל במתנה בדעת אחרת מקנה אותה לא בעינן עומד בצד שדהו, (ודוקא במציאה אבל) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ואפקיריה ויצא בפתח אחרת מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ולא אפשיטא.
<h2>דף יב:</h2>
הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העבריים הרי אלו שלהם אקשינן עלה אמאי ולא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדר עמי היום אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית ואוקמה ר' יוחנן למתניתן בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת ורבא אוקמה למתניתן במגביה מציאה עם מלאכתו ורב פפא אוקמיה לברייתא דקתני מציאתו לבעל הבית כגון ששכרו ללקוט מציאות היכא דמי דאקפי אגמא בכוורי ור' יוחנן ורבא לא פליגי אהדדי אבל רב פפא פליג בהדי תרויהו דלדידהו אפילו שכרו סתם ולא שכרו ללקוט מציאות מציאתו לבעל הבית [ולר"פ לא הוי לבעל הבית] אלא בששכרו ללקוט מציאות והלכתא כר' יוחנן וכרבא דבסתמא נמי לבעל הבית אבל במגביה מציאה עם מלאכתו מציאתו לעצמו וליכא מאן דפליג עליה וקיימא לן כר' יוחנן דבמציאת עבדו ושפחתו העבריים הרי אלו של רבן אלא אם כן הוא עבד נוקב מרגליות או מגביה [מציאה] עם מלאכתו, והא דאמרינן בפרק קמא דקדושין [דף ט"ו ע"ב] ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד לר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות או מגביה מציאה עם מלאכתו ודמי המלאכה מרובין מדמי המציאה ולפיכך יש לרבא שכר בטלה אי נמי כיון דרבא לא פליג בהדי ר' יוחנן מוקים לה כר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות וזה הנכון.
<h2>דף יג.</h2>
הא דאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אליבא דר' מאיר קאמר דאמר עדי חתימה כרתי, אי נמי אפילו לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי לדעת הרב אלפס ז"ל שכתב בפרק המגרש דר' אלעזר אפילו עדי מסירה קאמר והוא הדין לעידי חתימה. לא קיימא לן כאביי דאפילו לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי לא קני עד שעת מסירה ובסוף פרק מי שהיה נשוי [דף צ"ד ע"א] בשמעתא דשני שטרות היוצאות ביום אחד משמע לכאורה כאביי וכי מעיינת ביה שפיר אפילו לר' אסי דפליג עליה דאביי הוא כמו שכתבתי שם.
<h2>דף יג:</h2>
תניא היה ר' מאיר אומר שטר שיש בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים ושאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין והוא הדין לרבנן אם כתוב בו מפורש בלא אחריות שגובה מנכסים בני חורין ולא מקרי מפי כתבם כיון שהשטר יוצא מתחת ידי מלוה כמו שכתב הרב אלפס ז"ל בפרק ארבעה אחין שכל שטר שיוצא מתחת ידי מלוה נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין ולא מקרי מפי כתבם ורבינו יעקב כתב שכל שטר שעושה מעשה שטר כלומר שיש יתרון וזכות לבעל השטר יותר מעדות על פה לא מפי כתבם הוא ושטר שאין בו אחריות עושה מעשה שטר הוא שאינו יכול לומר פרעתי לפיכך גובה מנכסים בני חורין, ושמואל דאמר לר' מאיר אינו גובה מנכסים בני חורין הוה ס"ל דאינו עושה מעשה שטר כיון דלא גבי ממשעבדי והוי מפי כתבם.
<h2>דף יד.</h2>
הא דאמר שמואל שבח ושעבוד צריך להמליך לית הלכתא כוותיה אלא אין צריך להמליך לא בשטרי הלואה ולא בשטרי מקח וממכר ושמעינן מניה דאפילו העידו שלא נזכר אחריות כלל בשעת המכר אמרינן אחריות טעות סופר הוא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח מן הלוקח [בדכ' לו דאקנה] אבל מלוה גובה את השבח אע"ג דלא כתב ליה דאקנה דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה, וכי כתב ליה דאקנה נמי דוקא חצי שבח בלבד גובה וחצי שבח אחר שקיל ליה מלוה ומעלה בדמיה דכיון דבלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שקיל ליה לכולה ארעא ומעלה לשבח בדמים כדאיתא בפרק הגוזל ובפרק המקבל. הכי נמי היא היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל כוליה שבחא ומעלה ליה לחצי שבח בדמים. [וי"ל] התם היינו טעמא דכיון דאי הוה מסיק ביה שעור ארעא ושבחא לא מהדר ליה אפילו [דמי] דפלגי שבחא (דמי) דין הוא [דבדלא] מסיק לשקול ארעא מהדרי ליה דמי אבל בפלגי שבחא דלא משתעבד כלל אפילו בדמסיק דין הוא דלשבוק ביה לארעא זה דעת הרב דודי ר' אשר ז"ל. וחולקין עליו אבא מרי ז"ל והרב ר' זרחיה ז"ל לומר דמעלה ליה בדמים והיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא [שקיל] פלגי שבחא ואפילו הוצאה לא יהיב ליה בעל חוב ללקוח. וכי תימא מי גרע לוקח מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דשקיל הוצאה ממריה דארעא. אין גרע וגרע שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום כו' הלכך כשירד הלוקח בשדה על דעת כן ירד שיטול הבעל חוב הכל והלוקח יחזור על המוכר מתנה דלא כתוב ביה הכי לא טריף בעל חוב שבחא מיניה דלוקח לא הוצאה ולא שבחא דאתי מחמת הוצאה כגון שהוציא מנה והשביח בהוצאתו במאתים. אבל שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים וארעא ומסקא שרטון וכגון יוקרא וזילא אפילו במתנה שקיל ליה בעל חוב היכא דמסיק ביה שעור שבחא וארעא. ומה שכתב הרב אלפס ז"ל מסתברא דהאי שבחא דלא טריף במתנה שבחא דאתא מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דממילא (עדיף) [טריף] בהא שבחא דממילא איירי כגון יוקרא וזילא או דיקלא ואלים ולא דמי האי שבחא דאתי ממילא שכתב הרב בכאן לשבחא דממילא שכתב הרב גבי מעות יש לו שבח אין לו. ומכר מפורש בלא אחריות הוי כמתנה ואיכא מאן דאמר דכמכר הוי שבשביל שלוקח קלקל לעצמו לא יפסיד הבעל חוב, ומסתברא דכמתנה הוי, והראב"ד ז"ל והרב דודי ז"ל כתבו דכמכר הוא. ודוקא שבח הוא דגובה היכא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא אבל פירות התלושין אינו גובה, אך פירות המחוברין אע"פ שאינן צריכין לקרקע כלל גובה וזהו שבח המגיע לכתפים. ואע"ג דקיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי שאני הכא שכך כתב לו ועל דעת כן ירד הלוקח. זהו דעת הרב אלפס ז"ל בשבח המגיע לכתפים, ור"ש פי' שבח המגיע לכתפים פירות הצרכים לקרקע. ורבינו יעקב ז"ל פי' שבח המגיע לכתפים שעשה הלוקח בכתפיו האי דינא הוא דבעל חוב בדמסיק ביה שעור ארעא ושבחא והיכא דלא מסיק ביה אלא שעור ארעא אינו גובה את השבח לא שנא הוצאה ולא שנא שבח היתר על ההוצאה כגון שהוציא במנה והשביח במאתים לא שקיל בעל חוב אלא שעור חובו ושארא אי לא (הויא) [שוי] ניהליה אפותיקי שביק ליה בארעא. ודוקא היכא דחזיא ללוקח אבל אי לא חזיא ליה מעלה ליה בדמים אבל אי שויה ניהליה אפותיקי כגון דאמר ליה (מעלה ליה בדמים אבל אי שויה ניהליה) לא יהא פרעון אלא מזו כיון דלא מצי לסלוקי בזוזא שקיל ליה בעל חוב לכולא ארעא ומעלה לו בדמים כל מותר שיש לו בקרקע על חובו [ו]לעולם לא שקיל בעל חוב אלא שעור חובו אפי' בדשוייה ניהליה אפותיקי דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו ולא אמרינן ארעא דידיה אשבח דלאו ארעא דידיה הוא שהרי הלוה יכול לסלוקי בדמים אפי' בדאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו. דמאי קאמר ליה הכי קאמר ליה אי טרפת מיני ארעא לא יהא לך פרעון אלא מזו אבל אי בעינא לסלוקי בדמים מסליקנא לך. ואע"ג דקתני בברייתא אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל קרקע והוצאה מבעל חוב ואוקמינא לההיא מתניתא בדלא מסיק ביה אלא שעור ארעא ואם איתא דלא שקיל בעל חוב אלא כנגד חובו הוה ליה למתניה נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב. אין הכי נמי אלא לאשמיעי' היא גופיה אתא שאם הוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שעור שבח אבל לעולם לא שקיל בעל חוב אלא שעור חובו. וכן נראה מפר"ש ז"ל. אבל הרב אלפס ז"ל כתב דארעא דידיה אשבח ושקיל בעל חוב שבח היתר על ההוצאה. נראה מדבר זה דלא יהא לך פרעון אלא מזו מכר גמור הוא כלו' אם לא פרעתיך לזמן פלוני שדה זה יהא שלך ואפילו הלוה עצמו לא מצי לסלוקי ליה בזוזי הלכך דידיה אשבח. וכן נראה ממה שכתב הרב ז"ל בפרק המקבל דיתומים של לוה לא מצי לסלוקי בזוזי ודאי יורש כרעא דאבוה הוי וכיון דיתמא לא מצי לסלוקי בזוזי לפי דבריו הכי נמי לוה לא מצי לסלוקי בזוזי. הלכך הא דתני בברייתא נוטל את השבח מבעל קרקע והוצאה מבעל חוב דווקא קתני שהשבח היתר על ההוצאה בעל חוב שקיל ליה. ולא נהיר דהא מעקרא הוה קא סלקא דעתין דמתניתא לאו בדשוייה ניהליה אפותיקי הוא ואפילו הכי קתני נוטל את השבח מבעל הקרקע אלמא על כרחין לאו דווקא לאו מסיק ביה אלא שעור ארעא דלעולם ברייתא בדמסיק ביה שעור ארעא ושבחא חוץ משעור הוצאה. ואולי הרב ז"ל עלה בדעתיה דכיון דאית ליה לבעל חוב שעבודא על ארעא אפילו לא שוייה ניהליה אפותיקי כדליה דמי וארעא דידיה אשבח. רק הרב ז"ל לא כתב דין זה דארעא דידיה אשבח [רק באפותיקי]. סוף דבר בדלא שוייה אפותיקי ליכא ספק דליכא למימר ארעא דידיה אשבח ולא שקיל אלא כשעור חובו ובדשוייה ניהליה אפתיקי יש לסמוך [א]דברי הרב במה שכתבתי דמכר גמור היא שאפילו הלוה אינו יכול לסלקו בדמים. והיכא דלא אמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו הלכתא כמאן דאמר אי אית זוזי ללוקח מצי מסליק ליה לבעל חוב דפלוגתא דרמי בר חמא ורבא הוא דאמר בפרק מי שהיה נשוי דגרסינן התם [דף צ"א ע"ב] ההוא גברא דהוה מסיק בחבריה אלפי זוזי וכו' עד סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בבית דין אמר ליה רבא מי דמי התם אית להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא אית ליה אלפא יהיב אלפא קא שקיל ופי' רבינו נסים ז"ל דבהא פליגי רמי בר חמא סבר דלא מצי לסלוקי בזוזי אית ליה פסידא לבעל חוב בעלוי הלוקח ורבא סבר דמצי לסלוקי בזוזי הלכך לית ליה פסידא והלכתא כרבא דסבר רב חמא למימר קא אמרי' מכלל דלא קמה למילתיה. הרי בארנו והוספנו על הלכות הרב ז"ל בעל חוב בלוקח ודינא דנגזל בהדי לוקח וגזלן הוא כמו שכתב הרב ז"ל אלא (שאלו) [שאנו] צריכים להוסיף עוד על דבריו שלפי דעת הרב ז"ל הא דאמר רבא בפרק הגוזל [צ"ו ע"א] גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש וכולה מילתא כדאיתא התם מיירי בגזלת קרקע ובשבח שכנגד הוצאה. ולאו הכי עקרא דמילתא דרבא בגזילת מטלטלים מיירי וכר' שמעון בן אלעזר דאמר בריש הגוזל השביח נוטל שבחו מפני תקנות השבים וכך הוא מוגה בספר אבא מרי ז"ל. אבל בקרקע ודאי שקיל נגזל שבח היתר על ההוצאה כמו שכתב הרב ז"ל ואפילו פירות התלושים שקיל נגזל אפי' מן הלוקח כל שכן מן הגזלן מדגרסינן בריש פרק חזקת הבתים רבא אמר כגון דאתי בתרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודיירנא ביה ביממא ובלילא. אמר ליה רב יימר לרב אשי אי הכי נוגעין בעדותן הם דאי לא אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאיך אלמא שהשוכר מן הגזלן שהוא כלוקח מחזיר השכירות לנגזל ואע"ג דאיכא לאוקמי חילוק בין שכירות בתים [ל]פירות הבאים לאחר מכן ואפילו הכי עקרא דדינא הכי היא דמשטפה דשמעתא שמעינן הכי דהא אמרינן זיל אמליך וכתוב שבחא ופירא ואוקימנא בלוקח מן הגזלן אפי' פירא לדברי הרב אלפסי פירות התלושין ושקיל נגזל מן הלוקח כל הפירות הבאים לאחר המקח ואע"ג דאמרי' בהאי שמעתא דמעות יש לו אמר רבא הכי במאי עסקינן כגון שגזל שדה מלאה פירות ואכל את הפירות וחפר בה בורות שיחין ומערות. ותו אמרינן בהאי שמעתא רב אשי אמר לצדדין קתני כגון שגזל שדה מלאה פירות ואכל את הפירות ומכר את השדה. משמע לכאורה טעמא דגזל שדה מלאה פירות אבל פירות הבאים לאחר מכן לא שקיל נגזל אפילו מן הגזלן התם רבותא קמ"ל דאפילו בגזל שדה מלאה פירות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. והא דפסקינן הלכתא בהכיר בה שאינה שלו שבח אין לו דוקא בשאין לו קרקע או בשלא קנו מידו אבל אי יש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח דהוה ליה הכיר שאינו שלו אליבא דרב ואליבא דהלכתא בנמצאת שאינו שלו אליבא דשמואל. ואית דבעי מימר דאפילו יש לו קרקע או קנו מידו אין לו שבח בהכיר בה שאינו שלו משום דמעות פקדון נינהו. והיכי דגזל שדה מלאה פירות ואכל את הפירות וחפר בה בורות שיחין ומערות אם [לא] עמד בדין אינו גובה לא את הקרן ולא את הפירות אלא מנכסים בני חורין. ואם עמד בדין (לא) על הקרן ולא על הפירות אינו גובה הפירות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם דאי מדינא גובה מנכסים משועבדים אף על הפירות כיון דגזל שדה מלאה פירות ועל פי אותן עדות חייבינא על הקרן ומיהו מפני תקון העולם כיון שלא חייבנהו על הפירות בפי' אינו גובה מנכסים משועבדים ומשום הכי אצטריך ליה למימר שגזל שדה מלאה פירות שאם לא גזל שדה מלאה פירות לא היה צריך לו מפני תקון העולם, והא דאמרינן משעמד בדין גובה מנכסים משועבדים איצטריכן לפרש כגון דידעינן בודאי דלא פרע כגון שקבע לו בית דין ומת בתוך הזמן דאי לאו הכי כיון דלא מצי טעין פרעתי דקיימא לן כרב זביד דאפילו בחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן אפילו בחייב מודה דחיישינן לקנוניא ואינו גובה מנכסים משועבדים. ויש לומר דשאני גזלן דהוחזק כפרן לאותו ממון דמי ולא מצי למימר פרעתי ואם עמד בדין גובה את הקרן ואת הפירות מנכסים משועבדים וכן אם גזל שדה מלאה פירות ונטלה מסיקין מחמת גזלן אם לא עמד בדין גובה את הקרן מנכסים בני חורין ואם עמד בדין גובה מנכסים משועבדים.
<h2>דף טז.</h2>
פשיטא זבנה הגזלן מן הנגזל מכרה לאחר או הורישה או נתנה במתנה גלי אדעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח קא בעי. פי' אם תיכף שלקחה גזלן מן הנגזל. ור"ש ז"ל פרשה כגון שמכרה הגזלן או הורישה או נתנה במתנה קודם שלקחה מן הנגזל [ד]לאו לאוקמי קמי לוקח ראשון קא בעי. יהביה נהליה במתנה פליגי בה רב אחי ורבינא חד אמר הרי הוא כמכר וחד אמר מתנה כירושה. פירוש כגון שנתנה הנגזל לגזלן לאחר שהוציאה מיד הלוקח שאם נתנה לו קודם שהוציאה מיד הלוקח ההיא מתנה לא כלום הוא. כדאמרי' בבבא בתרא פרק חזקת הבתים [דף מ"ז ע"א] גזלן (ובא) [ובן] גזלן אין לו חזקה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לשחוור. ועוד יש לפרש אפילו בשנתנו לו קודם שהוציאה הנגזל מן הלוקח וכגון שקבל עליו אחריות ובכי האי גוונא מתנתו מתנה כדאיתא בפרק הנזקין [דף נ"ח ע"א]. כתב הרב ראב"י ז"ל האי ארעא בחזקת מאן קיימא דנוקמא בחזקתיה דכל מאן דפליגי רב אחי ורבינא באיסורא הלכה כדברי המיקל ובממונא לא שקיל תובע מידי. ומסתברא שאם לא הוציאה מיד הלוקח הלוקח הוא שמוחזק אבל אם הוציאה הנגזל מיד הלוקח ואחר כך נתנה לגזלן הגזלן הוא שמוחזק. אמר אביי אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים ודווקא בשחייב מודה שאם אין חייב מודה חיישינן לפריעה בת יומא והאי דנקט בו הנפק הכי קאמר אפילו כתוב בו הנפק טעמא דזמנו בו ביום הא אין זמנו בו ביום חיישינן לפרעון.
<h2>דף יח:</h2>
על מעשה דיצחק ריש גלותא דמסכת יבמות [קט"ו ע"ב] מצאתי שכתב הראב"ד ז"ל בזה הלשון מעשה דיצחק ריש גלותא דלא חש רבא לתרי יצחק משום דריש גלותא אינו אלא בבבל ודבר ידוע הוא זה הלכך הוה כמקום שאין השיירות מצויות דהא ודאי מבבבל נינהו וכיון דלא הוחזקו בבבל שני יצחק ריש גלותא לא חיישינן ולא בעי בדיקה ואביי סבר לעולם צריך בדיקה ובגט צריך בדיקה וצריך מקום הגט בדיקה וצריך שימצא לאלתר שלא עבר אדם שם והא דאמר רבא במעשה דאבוה דשמואל אם איתא יבדוק כל העולם מיבעי ליה. הכי קאמר כיון דאצרכהו בדיקה אלא משום כבודו הוא דשלחו לו כי בטחו בחכמתו שאם היה כן כל העולם צריך לבדוק ומשום כבודו שלחו ליה ברמיזה והצריכו בדיקה והוא מעצמו ידע אם הוחזק שם אחר ודאי צריכה העיר בדיקה אעפ"י שלא נמצא במקום שיירות מצויות ואם נמצאו במקום שיירות לא צריכה בדיקה. ומעשה דחנן בר חייא דבדוק רבנן מסוריא ועד נהרדעא במקום שאין השיירות מצויות נמצא ומשום דהוחזקו שם שני חנן בר חייא הוצרכו לבדוק שמא יש שם שלישי ולא קשיא לאבא מרי ז"ל. זה הדרך ערב עלי לפסוק הרב ז"ל כל זה כתב הראב"ד ז"ל ויש לנו סברא אחרת בזה במסכת יבמות כמו שכתבתי שם.
תניא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אוקימנא בשלא הוחזקו ואין השיירות מצויות דאי לאו הכי אם הבעל אומר שלא (נתנו) [נתן] לה (ונתנו) [וניתן] לה חיישינן לב' יוסף בן שמעון ולא יחזיר לאשה ואם הבעל אומר כבר נתתי לה לא יחזיר לאשה דחיישינן לשני יוסף בן שמעון. ואע"ג דאמרינן הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הני מילי להבא אבל למפרע אינו נאמן ואם היו מחזירין לה מהימנינן לה למפרע ולהבא נמי אפסיקא הלכתא זיל חוש לה וחולצת ולא מתיבמת ופרכינן בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה וליחוש שמא כתב לה ליתן בניסן ולא נתן לה עד תשרי ואזיל בעל וזבין פירי דמניסן עד תשרי ומפקא ליה לגיטא דכתוב בניסן וקא אתיא לטרוף לקוחות שלא כדין הניחא לריש לקיש דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות אלא לר' יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר וכי תימא לר' יוחנן מי ניחא ניחוש לבת אחותו שמא זנתה בין ניסן לתשרי איכא למימר משום ספיקא לא אמרינן לא יחזור ונקטלונה דספק נפשות להקל ומשני כי אתיא למטריף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך [אית דאמרי דדוקא הכא דנפל] אבל בשאר גיטי דעלמא כי אתיא למטרף לא אמרינן ל(י)ה אייתי ראיה [ולא נהיר] דהא בפ"ב דגיטין משמע דלר' יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה [צריך להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה למיגבי פירות ועוד] שמא תשכח הנפילה ותוציא הגט ותטרוף שלא כדין אלא ודאי בכל גיטי דעלמא נמי אמרינן ליה אייתי ראיה והיינו דאמרינן הכא גבי גט אשה אתי לוקח קא תבע אמר האי דאהדריה רבנן לגיטא משום דלא תיעגן ותתב הוא השתא דקא אתיא למטרף איזל אתבע דתיתי ראיה אימת מטי גיטה לידה הכי גבי שטר חוב לא אתי לוקח וקא תבע מדאהדריה ליה רבנן לשטר חוב למאי הלכתא אהדריה נהליה ודאי למטרף הוא שמע מינה קמו רבנן במילתא ומקמי דידי מטי שטרא לידיה פי' גבי גט אשה כיון דבכל גיטי דעלמא אמרינן לה אייתי ראיה הכא נמי אתי לוקח קא תבע ולא אמר כיון דאהדריה נהליה ודאי למטרף היא וההוא שעתא אייתי את ראיה אלא אמרי' האי דאהדריה לה גיטא משום דלא תיעגן היא אבל גבי שטר חוב דעלמא לא אמרי' לה אייתי ראיה גבי נפל נמי לא מסיק לוקח אדעתיה אפילו בידע דנפל דל[י]מא אייתי ראיה אלא (אמרינן כיון דאהדריה ליה) [אמר כיון דאהדרוה לי] רבנן שוויה כשאר שטרי חוב דעלמא שלא נפלו ומקמי דידי מטא שטרא לידיה.
הרב אלפסי ז"ל פסק כר"ז לחומרא שבזמן שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו לא יחזור ואם הוחזקו [אע"פ שא"מ] לא יחזור. וכתב הרב ז"ל לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא נפל ממנו. נראין דבריו כסותרים זה את זה. והם דברים נכונים דעבר (עליו) [אדם] שם לא הוי כשיירות מצויות. אלא אי קשיא הא קשיא דגרסינן במסכת יבמות בפרק האשה שהלך בעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה [דף קט"ו ע"ב] יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבה לאספמיא ושכיב שלחו מתם. יצחק ריש גלותא הוה אזיל מקרטבה לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק אי לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן ופסק הרב ז"ל כרבא דהא מקרטבה לאספמיא שיירות מצויות הוא דהא מבעי למיחש לכולא עלמא ותירץ הרב בעל המאור ז"ל דבמיתה הלכתא כרבא מפני שאינה יכולה להכחישו ודייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלתה מה שאין כן בגט שיכולה להכחישו והא דחזינן דרבא לא שני (לן) [ליה] בין מיתה לגט דהא אמר אביי התם מנא אמינא לה דההיא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכו' ורבא נמי אמר מנא אמינא לה דהנהו שטרא דנפקי במחוזא וכו' אלמא לא שני ליה לרבא בין מיתה לגט אבל לפי הפסק שני ליה בין מיתה לגט. ומה שכתב הראב"ד ז"ל בזה כתוב בסוף הפרק.
<h2>דף יט.</h2>
הא דאמר אביי איזהו מתנת בריא שהוא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה פיר' מהיום תהא מתנתי מתנה אם לא חזרתי בה עד לאחר מיתה אבל כל זמן שארצה לחזור אחזור אפילו מגוף המתנה אבל אם אמר גופה קני מהיום ופירא לאחר מיתה אפילו אמר תנו אין נותנין דכמתנת בריא היא כיון דלא בר מהדר הוא אמרינן דלא כתביה להא מעקרא ואימלך ולא יהיב ליה וכו' כדאיתא לקמן.
<h2>דף יט:</h2>
תנו רבנן מצא שובר בזמן שאשה מודה יחזיר לבעל וניחוש שמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנתה לכתובתה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. שמע מינה מהאי מתניתא תלת שמע מינה דאפילו כתב לוה למלוה הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך ומכרו מלוה לאותו שטר חוב יכול למחול שאם לא היה יכול למחול ניחוש דילמא כתוב בכתובה לך ולכל הבאים מכחך ושוב אינו יכול למחול דהא רבא בשאין שטר הכתובה יוצא מתחת ידה איירי אלא לאו שמע מינה דאפילו בדכתב לה ולבאים מכחך יכול למחול. ושמע מינה דהא דאמרינן מנין לנושה בחברו וחברו בחבירו מנין שמוצאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו ופי' ראובן לוה משמעון מנה ושמעון [לוה] מנה מלוי מוציאין מראובן ונותנין ללוי כאילו לוה מלוי. שמעינן מהא שיכול שמעון למחול לראובן אע"פ שחב ללוי שאם לא היה יכול למחול בזמן שהאשה מודה אמאי יחזיר לבעל ניחוש שמא כתבה שובר בניסן ולא נתנה עד תשרי ולותה מניסן ועד תשרי וסברה מחילה לא מצינא למיחל לבעל כיון דיזפי מאינש אחרינא אלא אמינא להו דניהדריה ליה לשובר דכתוב בניסן ותו לא מצי לאפוקי מבעל ולמתב למזפנא דידי. וכי תימא משום האי הערמה קא אמרה הרי הבעל יכול לפרעה עתה בפנינו ויפסיד המלוה הא לאו מילתא היא דסברה אי פרע הבעל השתא אתי מלוה וקא תבע לא מצינא לאשתמוטי אלא לאו שמע מינה יכול למחול. ושמע מינה דהא דאמרינן בפרק הכותב [דף פ"ו ע"א] מאן דדאין דינא דגרמי מגביה ביה [כי] כשורא לצלמא פי' כמה שנתן בה הלוקח ולא כל מה (שנתן) [שכתב] בשטר החוב שאם אתה אומר כן אע"ג דאיתא לדשמואל אמאי יחזיר ניחוש שמא [כתבה] שובר בניסן ולא נתנה עד תשרי וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי וסברה אי מחילנא לבעל כתובתי גבי לוקח מנאי כל מה שכתוב בשטר הכתובה אלא אימא להו דנהדרי ליה לשובר דכתוב בניסן ותו לא טריף לוקח מנאי אלא במה שנתן לי. וכי תימא בשאין לה ממון לשלם ומה בכך מכל מקום איכא למיחש לפסידא ללקוחות לכי מרווחא ממון אלא לאו שמע מינה דלא מגבינן כשורא לצלמיה אלא כמה שנתן הלוקח. ואם לא כתבה הרב אלפס ז"ל היינו מפרשים אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל ולא דיינינן דינא דגרמי אבל לעולם מאן דדאין דינא דגרמי מגבו ביה [כי] כשורא לצלמיה כל מה שכתוב בשטר אבל השתא שכתבה הרב ז"ל וקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי על כרחך לדעת הרב ז"ל לא מגבינן אלא כמה שנתן (וכל) [ולא] מה שכתוב בשטר. ואיכא מאן דבעי מוכח נמי מהא מילתא דמי שמכר שטר חוב לחברו לא מצי ליה למימר ללוקח לאו בעל דברים דידי את דאי הוה מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מאי פסידא דלקוחות איכא אפילו ליתא לדשמואל מאי אמרת דילמא דזבנתה לכתובתא מניסן ועד תשרי בלא שובר נמי [לא] מצי למטרף לקוחות מבעל דאמר להו לאו בעל דברים דידי את דכיון דלא מצי מחיל מסולק המוכר לגמרי (אתיי) והא לאו מילתא היא חדא כמו שכתב אבא מארי ז"ל דכיון דמעקרא הוה סבירא לן דליתא לדשמואל בודאי לא מצי אמר לאו בעל דברים דידי את דכיון דלא מצי מחיל מסולק המוכר לגמרי מן החוב ונכנס הלוקח במקומו ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את אבל לעולם אליבא דשמואל דאמר חזר ומחלו מחול אין המוכר מסולק מן החוב ויכול לתבעו ללוה וכיון שהמוכר יכול לתבוע לו החוב מצי למימר ליה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. ועוד יש לומר דאפי' למאי דסליק אדעתן מעקרא ליתא לדשמואל לא שמעינן מינה מידי ולעולם מצי למימר ליה ללוקח לאו בעל דברים דידי את (ואפי') [ואפ"ה] איכא פסידא ללקוחות דאי לא מהדרינן שובר לבעל מצי כייפי לקוחות לה לדידה דלתיב נהליה כתובה ולשקיל מניהו אבל השתא דמהדרינן ליה שובר לבעל איכא פסידא ללקוחות דלא מצי למטרף לבעל ואיהי נמי לית ליה לנכסי למטרף מינה ולעולם מהאי שמעתא לא שמעינן מידי אי מצי למימר ליה ללוקח לאו בעל דברים דידי את אי לא אלא משמעתא דגט פשוט איכא למשמע דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את דגרסינן התם [דף קע"ג ע"א] אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מפלגי באותיות נקנות במסירה קא מפלגי מאן דאמר הא על אחרים יכולים להוציא קא סבר אותיות נקנות במסירה הלכך מצי אמר ליה האי יוסף בין שמעון דקא מפיק שטרא מה נפשך אי מנאי דידי יזפת פרעון אי מיוסף בן שמעון יזפת הרי שטר בידי שמסרו לי ואותיות נקנות במסירה אלמא לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאי מצי אמר ליה הכי אמאי יכולים הם להוציא על אחרים יכול למימר מיוסף בן שמעון אחרינא הוא ואעפ"י שמכרו לך לאו בעל דברים דידי את.
<h2>דף כ.</h2>
מתני' מצא שטר חוב בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו ואם יש עמהם סמפון יעשה מה שבסמפון. פי' הראב"י ז"ל בתשובותיו מצא שטר חוב שיש לו על אחד בין שטרותיו קרועין אבל השטר הזה אינו קרוע ואינו יודע אם הוא פרוע אם לאו ספיקא הוי אם השטר הזה פרוע כיון שמצאו בין שטרותיו קרועים או שמא אינו פרוע כיון שאינו קרוע ולפיכך יהא מונח עד שיבוא אליהו אבל אם [יש] עמהם סמפון יעשה מה שבסמפון דכיון שיש שובר על שטר חוב אעפ"י שיוצא מתחת ידי המלוה והשטר חוב נמצא בין שטרות קרועים ודאי פרוע הוא. ור"ש ז"ל פי' דמתני' מילי מילי קתני מצא שטר חוב של אחרים שאינו שלו בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שמא פרוע מקצתו ובתורת שלישות בא לידו יהא מונח עד שיבוא אליהו ואם יש עמהם סמפון כלומר המוצא בין שטרותיו שובר על אחד משטרי חוב שיש לו על אחרים אעפ"י שדינו של שובר להיות ביד הלוה והוא יוצא מתחת ידי מלוה יעשה מה שבסמפון ואוקימנא שמצא גם השטר בין שטרות קרועים אבל סמפון שיוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמצחק ופסול.
<h2>דף כ:</h2>
תניא סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ומפרש בגמ' יתקיים בחותמיו דמשיילינן להו לסהדי אי פרוע הוא אי לא ואי לא ידעי עדים פסול ביוצא מתחת ידי מלוה אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי (מלוה) [שליש] כשר דהא הימניה מלוה לשליש פי' השטר חוב יוצא מתחת ידי שליש [דשובר] כיון שאין עליו עדים מאי הימניה לשליש (הכי) [הא] יכול לומר לא מסרתיו ולא כתבתיו. ועוד יש לפרש אין עדים לאו למימרא שאין עליו עדים כלל אלא ארישא קאי דקתני יתקיים בחותמיו ומפרשינן יתקיים בחותמיו דשיילינן להו לסהדי אי לא פרע וקאמר אין עדים שיודעים אם פרוע הוא אי לא אבל יש עדים חתומין בסמפון ויכול לקיים חתימת ידי העדים בודאי מאין בא הסמפון ביד השליש אם לא מסרו לו המלוה. סליק.
<h2>דף כא.</h2>
מצא פירות מפוזרין בכמה אמר ר' יצחק קב בארבעה אמות ובעי ר' ירמיה חצי קב בשתי אמות קבים בשמונה אמות קב שומשמין קב רמונים בארבע אמות מהו תיקו. תניא מצא קצוצות בדרך אפילו בצד [שדה] קצוצות וכן תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר לזיתים ולחרובין אסור. קצוצות כיון דחשיבי משום (דמעם) [דמדעם] דמיכל הוא שמושי ממשמש בהו תאינה נמי מידע ידעי דנתרי אבל זיתים וחרובין לא ידעי דנתרי ואי נמי זית חזותא מוכיח עליה. תאינה נפילתה נמאסת. ואע"ג דרבא אית ליה האי סברא לא פליג אביי בהא.
<h2>דף כא:</h2>
תניא גנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן אוקימנא דהאי גנב דקתני לסטים מזוין הוא דקא חזי ליה ומיאש אבל גנב ממש הוא דלא חזי ליה דמיאש ואליבא דאביי חייב להחזיר.
<h2>דף כב.</h2>
תניא שטף נהר קוריו ועציו ואבניו ונתן תוך שדה חברו אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו טעמא דנתיאשו הבעלים הא בסתמא לא אע"פ שאינו יכול להציל דלכי ידע מיאש אפי' הכי כיון שבשעה שנתן לתוך שדה חברו לא ידע חייב להחזיר כאביי ומאי נתיאשו הבעלים דקתני דידעי הבעלים אע"פ שלא נתיאשו (טעמא דנתיאשו הבעלים הא בסתמא לא אעפ"י שאינו יכול להציל דלכי ידעי מיאש אפילו הכי כיון שבשעה שנתן לתוך שדה חברו חייב) בפי' סתמא מיאש כיון דאינו יכול להציל והאי נהר [לא] שלוליתו של נהר דאם כן אפילו בסתמא הרי אלו שלו ואפילו [ל]אביי אלא כגון שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם ואם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר ואע"פ שאינו יכול להציל כיון שהבעלים מרדפים אחריהם וסבורים שיכולים להציל אע"ג דלכי מתידע להו (כיון) שאין יכולים להציל ודאי מייאשו הבעלים השתא מיהת שלא מדעת הוא אי נמי איכא לפרושי אם היו הבעלים מרדפים אחריהם דהכי קאמר אם היו הבעלים יכולין להציל ברדיפתם אעפ"י שאינם מרדפים חייב להחזיר. הכי מפרש האי מתניתא לאביי אבל לרבא מוקים לה בגמרא בשיכול להציל על ידי הדחק וסיפא פירושא דרישא הוא דמאי נתיאשו דקתני דידעי ולא מרדפי דמסתמא כיון דלא מרדפי ואין יכול להציל אלא על ידי הדחק מייאשו אבל אם היו בעלים מרדפים אחריהם הא חזינן דלא מייאשו ואם היו יכולים להציל שלא על ידי הדחק אפילו אין הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר ואע"ג דהאי אוקימתא לרבא היא אפילו הכי הלכה היא דלא אשכחן אביי ורבא דפליגי בהא מילתא.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתינא דמרי בר איסק אייתי ארישיה תמרי ורימוני שדא קמיהו אמימר ורב אשי אכלו ומר זוטרא לא אכיל אתא מרי בר איסק אשכחינהו אמר ליה לארישיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפיר[תא] (אתא) אמרי ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא לא אכיל מר והתנן אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרי כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסופא הוא דעביד, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקי היכי אכלינן להו כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו יאושי מיאש יתמי דלא בני מחילה נינהו מאי אמר ליה באגי בארעא דיתמי לא מחזיקינן מוחזק ועומד מאי כרכתא מאי אמר ליה אסורא ליה.
<h2>דף כב:</h2>
תנא כרכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות היחיד נוטל ומכריז (מ"כ על הגליון [והאלומות] בין ברשות [הרבים] בין ברשות [היחיד] נוטל ומכריז) פי' אם דבר שיש בו סימן הוא כיון דגביה לא מידרסי אם דבר שאין בו סימן הם איכא סימן מקום דכיון דמקירי לא משתנפי ואבדה מדעת לא הוי שדרך היא להניח אלומות וכריכות ברשות הרבים. הא דתנן מחרוזות של דגים הרי אלו [שלו] אקשינן עלה ולהוי קשר סימן בקטרי דציידי דכולי עלמא הכי קטרי להו ולהוי מנינא סימן במנינא דשוין וחתיכות של בשר נמי במשקלות דשוין ואי יהיב סימנא דדפקא או דאטמא לאו סימנא היא אלא אם נותן סימנא בי פסיקיה כי האי דרבה בר הונא מחתך לה אתלת קרנתא.
<h2>דף כג:</h2>
והא דתנן מצא בה כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אוקימנא ברשום וקודם שנפתחו האוצרות דאי בפתוח אבדה מדעת היא מפני שקצים ורמשים. ואי במיצף דלאו אבדה מדעת דבר שאין בו סי' הוא והרי אלו שלו (אפילו קודם) [אבל לאחר] שנפתחו האוצרות אפילו ברשום הרי אלו שלו דכולי עלמא רשמי לה. וכל הני מילי ברקתא דנהרי עסקינן דליכא סימן מקום דאמרינן ליה כי היכי דאת אנחת חברך נמי אנח אבל בדוכתא אחרינא דלא רקתא דנהרי אפילו במציף ואפילו לאחר שנפתחו האוצרות חייב להכריז משום מקום דודאי כדי יין וכדי שמן דרך הנחה הם ולא משתנפי אלא ברקתא דנהרא מיירי דאמרינן ודאי שכח שם ולאלתר ששכחן הוי כהפקר ולפיכך אפילו לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הרי אלו שלי.
<h2>דף כד:</h2>
ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמיה [דרב] אמר ליה זיל שקול לנפשך ואע"ג דמקום הוי סימן משום יאוש בעלים נגעו בה דחזינא דקדחי ביה חליפי. הא דקיימא [לן] המוצא מציאה במקום שרבים גוים מצוים שם הרי אלו שלו לא תימא הני מילי במעות וכיוצא בהם שאדם ממשמש בהם וידע דנפל מיניה אבל במדי אחרינא לא דדילמא לא ידע והוי יאוש שלא מדעת אלא אפילו במדי דלא חשוב הרי אלו [שלו] משום דכיון דרובה גוים היא דגוי הוא. ולעיל דמקשי מינה (דאביי) [לאביי] משום דקתני בתי כנסיות ובתי מדרשות וקס"ד בתי כנסיות דידן ובתי מדרשות דידן. אמר רב אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה גוים מותרת משום מציאה לקנקנה ואסורה בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימן מותרת אף בשתיה למוצאה. ההוא דיו דשקיל (בשקל) בשרא ושדיא בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי אמר זיל שקיל לנפשך והא רובא דישראל נינהו שמעת מינה הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי והא אמר (מר) [רב] בשר כיון שנתעלם מן העין אסור בעומד ורואהו. האי עובדא דדיו צריכן אנו לפרש כגון שהיו בעלים שם בשעה שלקח העוף את הבשר ובשעה שהשליכו בצנייתא שאם לא הוי שם בשעה שהשליכו אעפ"י שהיה בשעה שנטלו למאי דסליק אדעתן מעקרא שיאוש בעלים משום דרבים מצויים שם היא היכי אמר ליה אביי זיל שקיל ודילמא לא ידעי שישליך הבשר במקום שרבים מצויים שם והוי יאוש שלא מדעת. וכי תימא כיון דעיר שרובה ישראל אפי' במקום שאין רבים מצויים שם הרי אלו שלו לר' שמעון בן אלעזר אם כן לא מצינו הכרזה באבדה אלא במקום שכל העיר ישראל. כל זה דוחק גדול אלא מסתברא שהבעלים היו שם במקולין בשעה שהעוף לקח הבשר משם אי נמי אפי' לא ידעינן בודאי סתמא דמילתא הכי היא וכיון שראו שהעוף לקח הבשר משם נתיאשו דסברי שישליכהו במקום שהרבים מצויין שם או במקום האבד ולפיכך אמר כמאן כר' שמעון בן אלעזר דמיקל דאליבא דרבנן דאמרו במקום שהרבים מצויים שם לא מיאשו (או במקום האבד ולפיכך אמר כאן כר' שמעון בן אלעזר דמיקל דאליבא דרבנן דאמרי דבמקום שהרבים מצויים שם לא מיאשו) אע"ג דידעי הבעלים שנפלה המציאה במקום שהרבים מצויים שם הכא נמי דלא ידעי מקום נפילתו לא מיאשי. והא דקאמר עומד וראהו בעל המציאה קאמר שלא זזה עינו מן הבשר משעה שנטל העוף עד שעה שמצאו. ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו אמר ר' אמי התירוהו משום מציאה כר' שמעון בן אלעזר (דאעפ"י) [ואפילו] ברוב ישראל אמר רבא רוב גוים ורוב טבחי ישראל. וכי תימא והא אמר מר בשר שנתעלם מן העין אסור איכא למימר שחיטה הוי סימן. ומיהו לא מהני סימן השחיטה במקום שרבים גוים דפרכינן מדהתירו לו משום שחיטה רובה ישראל נינהו מכלל דברובה גוים אסורה. ר' אמי אשכח פרגיות בין טבריה לציפורי אתא לקמיה דר' אסי ואמרי לה לקמיה דר' יוחנן אמר זיל שקיל לנפשך האי זיל שקיל לנפשך משום מציאה קאמר ולאו באכילה דאי באכילה נמי קאמר א"כ ודאי רוב ישראל היא שמעת מינה הלכה כר' שמעון בן אלעזר אעפ"י ברוב ישראל. ועוד דהא אמרינן לעיל דבין טבריה לציפורי רוב גוים הם והא ליכא למימר רוב גוים ורוב טבחי ישראל דהא פרגיות נינהו אלא ודאי משום מציאה קאמר ולא האי שקיל לנפשך כשקיל לנפשך דדיו. ועוד יש לומר דבפרגיות נמי איכא למימר רוב טבחי ישראל שכל מוכרי עופות מוכרים אותם לטבחים.
<h2>דף כה.</h2>
אמר ר' יצחק מגדלאה והוא שעשוי במגדלים היכי דמי עשוים כמגדלים רויחא תתאי מציעא עלויה וזוטרא עלויה מציעא. הרב אלפסי ז"ל לא כתב האי היכי דמי משמע דהאי היכי דמי פרושא דמלתא דר' חנינא הוא דבעי כעין שלשה מלכים וכיון דר' יוחנן פליג ואמר אפילו של מלך אחד הלכתא כר' יוחנן הלכך כל שלשה מטבעים זה על גב זה אפילו של מלך אחד חייב להכריז. בעי ר' ירמיה כשיר מהו כשורה מהו כסולם כחציבא מהו פשוט מיהו חדא דאמר רב נחמן [אמר] רבה בר אבוה כל שאלו מכניס קיסם ביניהם וניטלין בבת אחת. תנא מעות מפוזרים הרי אלו שלו כאבני בית מרקלוס חייב להכריז ואלו הן אבני בית מרקולס אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן. תניא המוציא סלע בשוק ובא חברו ואמר שלי היא חדשה היא נירונית היא של מלך פלוני הוא לא אמר כלום (הוא) כתב ראב"י ז"ל אית דבעי מימר דוקא בשוק במקום שהרבים נושאים ונותנים [ו]אפילו הוא רוב ישראל אבל שלא בשוק שלא יוכל לתת סימן במקום הוי סימן ודבר תימא הוא דהא איכא למימר דנפל ואין כאן סימן מקום דהא מתניתן דשלשה מטבעין זה על גב זה ברשות היחיד הוא ושלשה אין תרי לא וכל שכן חד אלמא במטבע שהוא דבר מועט אין המקום סימן. עוד כתב ראב"י ז"ל הך דאמרינן ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזור דוקא שמצאה במקום שיש קצת שימור כגון אחר הגפה או אחר הגדר או בשבילי השדות שאינו רשות הרבים ממש אבל במוצא בכותל חדש הסמוכה (לסמיכה) [לרשות] הרבים קא אמרינן ליה מחציו ולחוץ שלו דאבדה מדעת.
<h2>דף כו:</h2>
תניא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז מפני שדרך אשפה לפנות לה כלים קטנים אבל בכובי וכסי אם אשפה העשויה לפנות היא אבידה מדעת אבל אשפה שאין עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה נוטל ומכריז. ואם אינה עשויה לפנות ולא נמלך עליה לפנותה היינו מתני' אם מכוסה לא יגע בה אמר רבא ראה סלע שנפלה לאחד נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ופי' רב יהודאי ואע"ג דאהדריה לאחר יאוש מתנה בעלמא קא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד ודוקא דהשב תשיבם אבל בלאו דלא תגזול ודאי כיון דאהדריה הרי קיים עשה דהשבה ובאבדה נמי דוקא שנטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה אבל נטלה על מנת להחזירה הרי קיים מצות עשה שבה והכי נמי אמרינן בריש פרקין בדבר שיש בו סימן דכולי עלמא [ל"פ] דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעניה דמיאש לבסוף.
מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו פשיטא בדבר שאין בו סימן וחצרו לא זכיא ליה דקודם יאוש בא לחצרו ולא עדיף חצרו מידו (אלא) [אלו] בא לידו לפני יאוש אינו שלו חצרו נמי לא שנא. האי פרושא ניחא ליה לאביי אבל לרבא יאוש שלא מדעת הוי יאוש כיון דדבר שאין בו סימן הוא בידו נמי הוא שלו והרב אבן מגש פי' דלא קני ליה חצרו אלא בדבר שאם היה שם בעל החצר היה רואה את המציאה אבל הכא אינה משתמרת ואינה קנויה לו. גמ' אמר ר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השולחן ר"ש ז"ל לא גרס צרורין דאם כן דבר שיש בו סימן הוא [ו]חייב להכריז אבל הרב אלפס ז"ל גריס צרורין ואיכא לאוקמי בעיר שרובה גוים (ומאי) [או] צרורין בקשר שאינו משונה דכולא עלמא הכי קטרי להו.
<h2>דף כז.</h2>
תנו רבנן אשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בו שוה פרוטה בין שהוקרה והוזלה בין שהוזלה והוקרה אבל הוזלה והוקרה והוזלה חיב להכריז תניא מצא הגט קשור בכיס או בארנקי או בטבעת או שמצאו בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר. איכא דמפרש כגון שנתן סימן בכיס ואפילו ממנו נפל הכיס (וגט) [לא חיישינן שמא גט] אחר בתוכו [הואיל] ונתן סימן בכיס ולאו מילתא הוא דאם כן היכי פרכינן מינה למאן דחייש לשאלה ולאו היינו מתניתן מצא פירות בכלי או מעות בכיס חייב להכריז. ותנן נמי מצא בחפיסה או בדלוסקמה חייב להחזיר ומההיא מתניתן מאי טעמא לא מוכחינן דלא חיישינן לשאלה דכיון דאמר סי' הכלי ואמר שהפירות בתוכו או אמר סימנא הכיס ואמר שהמעות בתוכו [ד]ליכא למיחש לשאלה הכא נמי לא שנא אלא הכי פרושא מצאו השליח שהיה מביאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת והוא מכיר הכיס או הארנקי שהם שלו רק אינו זכור על הגט אם קשרו בתוכו אם לא כשר והיינו דפרכינן בגמרא דאי חיישינן לשאלה ליחוש שמא השאיל כיסו ליוסף בן שמעון אחר ואותו האחר נתן הגט בתוכו ומאותו יוסף בן שמעון אחר נפל הגט כיון דבזמן מרובה הוא. ופי' שמצאו בין כליו בין כלי תשמישו.
<h2>דף כח.</h2>
והא דאמרינן מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו וכן למדת ארכו ורחבו וכן ינתן למדת משקלותיו קשיא להאי סברא אעפ"י שיש לומר דשאני התם אדי ואדי סימן מובהק הוא.
<h2>דף כח:</h2>
הא דאמרינן מאי דלא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה לאו דוקא אלא פי' סימן הראוי להחזיר לו באותו סימן. והרב ראב"ד ז"ל פירש דדוקא הוא דכי מהדרינן בסימן שאינו מובהק הני מילי היכא דליכא סימן מובהק אבל איכא סימן מובהק לא מהדרינן אלא בסימן מובהק.
<h2>דף כט.</h2>
אתמר שומר אבדה רבא אומר כשומר חנם דמי ורב יוסף אומר כשומר שכר דמי והלכתא כרב יוסף ופלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון באונסין הוא והלכתא כר' טרפון דמחייב באונסין אע"ג דלא אשתמש בהו כיון דאי נמי לא שרינן ליה להשתמש הוי ליה שומר שכר השתא דשרינן ליה להשתמש מסקינן (ביה) [ליה] חד דרגה והוה ליה (שומר שכר) [שואל] ולא מסקינן ליה תרי דרגי דלהוי שואל ולפיכך הלכה כרב נחמן דאמר נאנסו לא כך פי' רבינו יעקב ז"ל.
<h2>דף ל:</h2>
הא דתנן שוטחה לצרכו אבל לא לכבודו איבעי לן בגמרא לצרכו ולצרכה מאי ולא אפשיט. תניא מצא חמור או פרה רועים אין זו אבדה ולעולם אמר רב יהודה עד שלשה ימים היכי דמי אי בלילותא אפילו חדא שעתא נמי אי ביממא אפילו טובי נמי [לא], לא צריכא בקדמתא ובחשכתא תלתא יומא אימר אתרמויי אתרמי ליה ונפקי טפי ודאי אבדה הוא. והא דקתני מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה דמשמע הא רצה בדרך הויא אבידה דוקא בדאפה כלפי דברא אבל אפה כלפי מתא אפי' רצה בדרך אין זו אבידה. ורועה בין הכרמים נמי אין זו אבידת גופיה משום דלא מסתקבא אבל משום אבידת קרקע חייב להחזיר. ואי כרם דגוי הוא אין זו אבדה. וכי תימא תיפוק ליה משום אבידת גופה דילמא אתי וקטלי באתרי דמתרו והדר קטלי ודילמא אתרי בה אי אתרי בה ולא אזדהר אבדה מדעת הוא.
<h2>דף לב.</h2>
מתני' מצאה [ברפת] אינה חייב בה ברשות הרבים חייב בה אמר רבא רפת שאמרו אינה משתמרת ואינה מתעה אמר ר' יצחק והוא שעומדת בתוך התחום [מכלל דברשות הרבים אפילו בתוך התחום] נמי חייב איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב בה אמר ר' יצחק והיא שעומדת חוץ לתחום מכלל דברפת אפילו עומדת חוץ לתחום אינו חייב בה אמר רבא מדברי (של) שניהם נלמד צער בעל החיים דאורייתא והלכתא כרבא הלכך הא דתנן הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק [לאו] פטור לגמרי קאמר דהא צער בעל החיים דאורייתא אלא הכי קאמר כי איתא למריה בהדיה עביד גביה בחנם כי ליתא למריה בהדיה עביד בשכר ובהמת גוי ומשוי גוי מטפל בפריקתה כבהמת ישראל משום צער בעל החיים דאורייתא והלכתא כרבא ואפי' טעונה יין נסך. ובטעינה בהמת גוי ומשוי גוי וחדלת, בהמת גוי ומשוי ישראל וחמר גוי וחדלת, חמר ישראל עזוב תעזוב משום צערא דישראל. ואע"ג דבמסקנא אוקימנא למתניתן כר' יוסי הגלילי ולא אצריכינן להני שנויי אפילו הכי הלכתא נינהו. אוהבו לפרוק ושונאו לטעון מצוה לשונא כדי לכוף את יצרו אע"פ דצער בעל החיים דאורייתא ושונא שאמרו לטעון שונא ישראל ולא שונא אומות העולם. והני מילי דאורייתא אבל מדרבנן חייב משום איבה ולהטעינה יין נסך אין זקוק ליה ואין כאן איבה. ישראל לפרוק וגוי לטעון פורק לישראל ולא שנא רובץ ולא שנא רבצן ולא שנא עומד ולא שנא משוי שאין יכול לעמוד בה, והאי דפסקינן דצער בעל החיים דאורייתא משום דחזינן לרב יהודה בפרק מפנין [דף קכ"ח ע"ב] דסברי ליה כותיה וגם הרב אלפס ז"ל פסק שם כרב יהודה דגרסינן התם אמר רב יהודה בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה [עלתה] קא סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בעל החיים דאורייתא ודחי דרבנן ואע"ג דרבן גמליאל סבר ליה בפרק מי שהחשיך [דף קנ"ד] צער בעל החיים דרבנן אפילו הכי הלכתא כרב יהודא ורבא וצער בעל החיים דאורייתא נפקי לן מלא תחסום.
<h2>דף לג:</h2>
משמעתא קמייתא שמעינן שהאומר לחברו משוך פרה זו לקנותה מעכשו ולאחר שלשים יום קנאה במשיכה זו ואפילו עומדת באגם לאחר שלשים יום. ואם לא אמר ליה מעכשיו אם עומדת בחצרו של קונה לאחר שלשים יום קנאה ואם עומדת באגם לא קנאה, ירושלמי כתב הרב אלפס ז"ל במסכת שבועות בסופו אמר הריני נשבע וראה אותם מגלגלין עליו חזר ואמר אני משלם אמר ר' יוסי לא חייבתו התורה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם רצה לשלם משלם ואם אינו רצה לשלם ישבע. זה הירושלמי הוא בריש פרקין דהמפקיד גבי שומר ואיכא לעיוני דכיון דקיימא לן כרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינו ברשתו וישבע כמה שוה, ואנו רגילים לתרץ כגון שאמר הריני משלם הפרה עצמה אי נמי כגון שיש עליה (שבועה) עדים שנגנבה אבל אינם יודעים אם בפשיעה אם באונס דאיכא עליה [שבועה] שנגנבה באונס וליכא עליה שבועה שאינה ברשותו אי נמי כגון שהפקידו מעות דכיון דאמר הריני משלם ליכא למיחש שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר שכיון שהיה זה רוצה לישבע מתחילה ולא אמר הריני משלם אלא מפני הגילגול לא חיישינן שמא עיניו נתן בה. והחכם דודי ר' אהרן ז"ל פרי' שלמעלה מן הירושלמי הזה קתני אמר הריני משלם חיישינן שמא שלח בה יד פי' שמא עיניו נתן בה אחר כך תני הריני נשבע וראה אותן מגלגלין ובאים וחזר ואמר הריני משלם חוששין אמר ר' יוסי לא חייבתו התורה שבועה להחמיר אלא להקל עליו פירש ארישא קאי ר' יוסי דאפילו לא אמר הריני נשבע אלא אמר הריני משלם אינו נשבע שאינה ברשותו שלא חייבתו שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם רוצה לשלם משלם ואינו נשבע כזה הענין פי' החכם דודי ר' אהרן ואני אומר כי בזה הענין יוכל לתרץ הירושלמי שכתב הרב אלפסי ז"ל בסוף פרק כל הנשבעים דקאמר התם או הב ליה כל מה דתבע לך או אשתבע ליה כל דמגלגל עלך ותירץ מה שתירץ ולפי זה הענין לא קשיא מידי דר' יוסי לא איירי כלל בגילגול ולא לחלוק אלא על שבועה שאינה ברשותו שאינו נשבע מאחר שהוא משלם ואפשר דתנא קמא דאמר הריני [נשבע] וראה שמגלגלין ובאין וחזר ואמר הריני משלם אלא מפני המגלגלין אפילו הכי חוששין שמא עיניו נתן בה ונשבע שאינו ברשותו ועל השבועה יגלגלו עליו כל השבועות או יתן להם כל תביעתם כדברי הירושלמי האחר ור' יוסי לא בא לחלוק על הגילגול אלא על השבועה שאינו ברשותו.
<h2>דף לו:</h2>
אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה אבל אם יש עדים שנאנסה או דהשומר ראשון [יוכל לשבע שנאנסה] פטור דהא ליכא שבועה על שומר (שכר) [שני] ואם פשע בה השומר השני פטור הראשון (וממילתא דר' ירמיה נמי וליכא) [ואי ליכא] לאשתלומי מניה חייב השומר הראשון שאע"פ שלא פשע כשמסרה לשומר שני בחיובו הוא עומד וחייב בפשיעה של שומר שני דאי לא תימא הכי מאי את מהימנת לי בשבועה דקאמר ומאי ישבע לו והלא אפילו פשע בה השומר השני פטור הראשון. וממילתא דר' ירמיה נמי שמעינן הכי דקאמר שניהם באשם כגון דנגנבה ואמרי מתה מחמת מלאכה תרויהו כפרי ממונא דהא מחייבו וקא פטרי נפשיהו. וכן אם הפקיד לאשתו ובניו בחיובו הראשון הוא עומד ואם פשעו בה אשתו ובניו וליכא לאשתלומי מניהו מחייב איהו, וכי תימא והרי יש עליו שבועה שלא שלח(ו) בה יד איכא לאוקמי בעומד ורואהו משעה שנטלה שומר שני עד שנאנסה וראהו שלא שלח בה יד. ויש מי שרוצה לומר אפילו תימא בשאינו עומד ורואהו ואפילו הכי כיון דליכא עליה שבועת אונסין ליכא עליה שבועת שליחת יד ומביאין ראיה מהירושלמי שכתב הרב אלפסי ז"ל בזה הפרק אימתי שומר חנם חייב בשבועה בזמן דליכא עדים אבל איכא עדים דלא פשע בה פטור אף מן השבועה ומאי אף מן השבועה אף משבועת שליחות יד ויש לפרש אף מן השבועה אף מן התשלומין ומן השבועה, והרב ר' משה ז"ל [בפ"ו מה' שאלה] כתב כפירושא קמא שאם יש עדים שלא פשע פטור משבועת שליחות יד.
<h2>דף לז.</h2>
מתני' אמר לשנים גזלתי וכו' כללא דשמעתא לא שנא בא לצאת ידי שמים ולא שנא קא תבע ליה (נותן טעם) נותן לזה מנה ולזה ולזה מנה דקיימא לן כר' עקיבא דאמר לא זו הדרך מוציאתו מדי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ודווקא בבריא ושמא כלומר שהתובע בריא ונתבע שמא דאמרינן בריא ושמא בריא עדיף אבל בשמא ושמא בריא ובריא נכסים בחזקתן ואע"ג דקיימא לן כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר א[י]ני יודע פטור דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ולא אמרינן בריא ושמא בריא עדיף שאני הכא דכיון דמודה הנתבע דגזל לאחד מהן בודאי חייב לאהדורי ליה ולא מצי לאהדורי עד שישלם לכל אחד ואחד. והוא הדין נמי למקח למאן דאמר דבמקח נמי אמר ר' עקיבא משלם דמי מקח לכל אחד ואחד איכא למימר האי טעמא דכיון דמודה דבודאי לקח מאחד מהם מחייב לאהדורי ליה ולא מצי לאהדורי ליה עד שישלם דמי מקח לכל אחד ואחד (ואיכא למימר האי טעמא דכיון דמודה דבודאי לקח מהם מחייב לאהדורי ליה ולא מצי לאהדורי עד שישלם) ואפילו לרב נחמן דפטר במנה לי בידך והלה אומר איני יודע הכא מחייב למאן דאמר דבמקח נמי פליגי והיינו דקא משני בגמרא התם שמא ושמא גזל אחד מחמשה ברי ושמא הוא ולא שני ליה התם לא עביד איסורא הכא עביד איסורא ואלו לדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב אע"ג דקיימא לן כרב נחמן הכא היינו טעמא משום קנסא הוא משום דעבד איסורא. אם כן לדבריו הוה ליה לשנוי בגמרא הכי התם לא עביד איסורא הכא עביד איסורא אלא שיש לומר דאתא לאשמעינן דאפילו בגזלה דעביד איסורא בבריא ושמא הוא דקנסינן בשמא ושמא לא, ועוד יש לומר כי הרב אלפסי ז"ל [אליבא] דהלכתא קאמר דקיימא לן כר' עקיבא בגזלה ולא במקח וכד תבע ליה מניח דמי המקח בניהם ומסתלק אבל בבא לצאת ידי שמים נותן דמי המקח לכל אחד ואחד דהוה ליה למידק. ויש להקשות על דברי הרב ז"ל מהא דתנן בפרק הגוזל זוטא איני יודע אם גזלתיך וכו' פטור ומקוים לה רב הונא אפילו בגזלה דעביד איסורא פטור ולאו קושיא הוא שהרב ז"ל רצה לומר בגזל דודאי עביד איסורא קנסינן אבל באינו יודע אם גזלתיך ליכא ודאי איסורא ובפקדון היכא (דתבע) [דלא תבע ליה לא שנא אחד משנים שהפקידו אצלו ואינו יודע איזהו דהוי ליה כשתי כריכות ולא שנא שהפקידו אצלו זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי ואתי תרויהו בחד זמנא דהוה ליה ככרך אחד אינו מפסיד משלו כלום. והרב ר' משה ז"ל כתב בספר המשפטים בהלכות שאלה ופקדון פרק ה' שנותן לזה מנה ולזה מנה באחד משנים שהפקיד ובשנים שהפקיד [זה] מנה וזה מאתים נותן לכל אחד מאתים ולא הזכיר בא לצאת ידי שמים אבל בבא לצאת ידי שמים אם אחד משנים הפקיד אצלו מנה ואינו [יודע] איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה דהוה ליה למידק אבל שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו ואע"פ שהפקידו לו בשתי כריכות הוה ליה כמו שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוי ליה למידק דכיון דהפקידו תרויהו בחד זימנא [מצי אמר להו] אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו כגון שהפקידו אצלו בכרך אחד לא כן נמצא כתוב בספרינו אלא נעשה כמו שהפקידו אצלו בכרך אחד. ולדברי הרב ז"ל בשנים שהפקידו נמי הוה ליה למתני נותן לזה מאתים ולזה מאתים כגון שהפקידו בשתי כריכות וכדרך שאמרו במעות כך אמרו ברועה שאם אחד משנים הפקידו בהמה אצל רועה ואינו יודע אי זהו נותן לזה בהמה אחת ולזה בהמה אחת ואם שנים הפקידו אצל רועה זה בהמה אחת וזה (בהמה אחת) [שתים] ואפילו בא לצאת ידי שמים השאר יהא מונח דהוה ליה ככרך אחד דלא הוה ליה למדק ולפר"ש בבא לצאת ידי שמים נותן לזה שתי בהמות ולזה שתי בהמות ואפילו הפקידו זה בפני זה דבר הנראה הוא מי מביא אחד ומי מביא שנים והוה ליה למידק. ואם הפקיד אצל רועה שלא מדעתו בהא ודאי לא הוה ליה למדק ולא שנא אחד משנים ואינו יודע אי זהו ולא [שנא] שנים שהפקידו אצלו זה בהמה אחת וזה שתים אינו מפסיד משלו כלום, והרב ר' משה נראה שפי' בשנים שהפקידו אצל רועה כל אחד ואחד בהמה אחת (ומנח) [ומתה] אחת ואינו יודע מאי זהו נותן בהמה לכל אחד ואחד אם הפקידו מדעתו ויפה פירש. הרב אלפסי ז"ל פסק כר' עקיבא ונראין דבריו (מהא) [והא] דקתני במתניתן שהודה מפי עצמו דמשמעו דאי קא תבע ליה פטור אפילו לר' עקיבא נמי אצטריך משום פקדון דר' עקיבא מודה אליבא דהלכתא דקיימא לן במקח דמניח דמי המקח בניהם ומסתלק. אי נמי משום גזל איצטריך דכיון דשמא ושמא הוא טעמא דבא לצאת ידי שמים הא לאו דכי פטור. ומזה יתבאר כי מה שכתב במאור על[יו] לא נכון גם מה שפסק הרב אלפסי ז"ל הוא פסק נכון וברור דביין והחמיץ שמן והבאיש ליכא למימר אדם רוצה בקב שלו ואי משום שמא עשאן תרומה מזבין להו לכהנים בדמי תרומה ואי משום שמא יעשה תרומה בתר זביני לכוליה נמי אין תרומתו תרומה דיין והחמיץ תרי מיני נינהו ושמן הבאיש נמי איכא למימר דלאו שמן הוא מאחר שהבאיש אי נמי יש לומר שאינו מבאיש אלא לבתר הכי ואי עביד להו מקמי הכי עביד להו.
<h2>דף מ.</h2>
הא דתנן במתניתן המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוצא לו חסרונו לחטים ולאורז תשעת קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור הוינן עלה בגמרא אורז טובא חסר אמר רבה בר בר חנא באורז קלוף שנו לזרע פשתן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בגבעליו שנו. ירושלמי שכתב הרב אלפסי ז"ל בסוף הפרק הזה חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק (צמר) [צרור] ארעו אונס חד אמר סיגים הוה מלא והך אמר מטכסים הוה מלא אתא עובדא קמי דרב אמר הרי [זה] נשבע ונוטל, טעם הדבר מפני שהיא פקדון והנפקד אין מוטל עליו לידע מה היה בשק ואף לא היה לו לראות מה שבתוכו כיון דפקדון הוא והלכך עשו במפקיד תקנת נגזל שנשבע ונוטל כדאמרינן בפרק הכונס צאן לדיר [דף ס"ב ע"א] עשו תקנת נגזל באשו ובפרק הכונס כתבו עוד ענין אחר ודוק ותשכח. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל גרסינן בכתובת בפרק הכותב דאפקיד כסא דכספא בי חסא וכו' ושמעינן מהני עובדא דמאן דאפקיד גבי חבריה ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקידיה גביה שקיל ליה ואפילו מיתמי יש לתמוה עליו דהני עובדא ודאי בדלכא סהדי דאפקידו גבי עסקינן וכבר בארתם בפרק הכותב.
<h2>דף מה.</h2>
כללא דמילתא דהבא לגבי כספא פירא הוי בין לגבי מקח וממכר כסתם מתניתן בין לענין הלואה ואסור ללוות דינר זהב בדינר של זהב אבל דינר של כסף בדינר של כסף מותר ללות לדברי הכל ואפילו לילדותו דר' דכספא לגבי דהבא פירא הוי לא אמרינן הואיל ולענין מקח וממכר שויוהו רבנן כפירא דאמרי (הואיל) [איהו] ניהו דאיקר וזל לענין הלואה נמי פירא הוי דלגבי נפשיה ודאי טבעא היא שהרי פודין בו הקדשות ומעשר שני ורושמין את ההקדשות כדכתיב כסף הערכך ובו מצוה להלות כדכתיב אם כסף תלוה את עמי ודהבא אע"ג דלגבי כספא פירא הוי לגבי פירא טבעא הוי כדברי הרב אלפסי ז"ל ולא כדברי הרב בעל המאור שכתב דשני לן בין מעשר למקח וממכר ומתניתן דהזהב קונה את הכסף אפילו לב"ה אתיא אבל מעשר ומקח וממכר חד דינא אית להו וכיון דלבית שמאי אליבא דר' יוחנן חזינן דדהבא לגבי פירא טבעא הוי אע"ג דלגבי כספא פירא הוי הכי נמי לבית הלל דממעשר לבית שמאי נשמע מקח וממכר לבית הלל דהא בית שמאי לא שני להו בין מעשר למקח וממכר וזהו טעמא של הרב אלפסי ז"ל והוא טעם נכון. והוי יודע כי מה שהתירו סאה בסאה היכי דיש לו דוקא סאה בסאה שהוא מדרבנן אבל סאה בסאתים שהוא מן התורה אפילו יש לו אסור ואפילו לא קבעו בו זמן ואע"ג דתניא הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בבית אם יש לו מותר ואסקיה רב אשי לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח אלמא היכא דיש לו אפילו סאה בסאתים מותר (ו)התם דרך מקח וממכר הוא וליכא איסורא אלא מדרבנן ולפיכך אם יש לו מותר אבל דרך הלואה דאיכא איסורא מדאורייתא לא שנא אין לו ולא שנא יש לו אסור וקיימא לן כרב נחמן דאמר פירא לא עבדי חליפין ודוקא פירא אבל בהמה בחייה כיון דבת מלאכה היא עבדי חליפין דכנעל היא והא דמקשינן לרב נחמן ממתניתן דכל הנעשה דמים באחר למאי דסליק אדעתין מטבע הוא דמקשינן לה מינה אבל גופה דמתניתן לא קשיא ליה לרב נחמן דאנא אמינא דמתניתן בבהמה בחייה מיירי ואפילו לרב נחמן עבדי חליפין אבל למאי דסליק אדעתן מעקרא מטבע ותריצא ופירא נמי עבדי חליפין כיצד החליף (בשור) [בשר] שור בפרה או [בשר] חמור בשור דמשמע דלאחר שחיטה מיירי מקשינן מינה לרב נחמן. והא דאמר נמי ולריש לקיש דאמר דמשיכה מפורשת מן התורה אי סבר לה כרב נחמן מתניתן כמאן מתרץ על כרחך כרב ששת סבירא ליה כל זה מאי דסליק אדעתן מעקרא הוא. ואם היה כפר"ש ז"ל שכתב דמתניתן גופיה קשיא לרב נחמן דלרב נחמן נעל דווקא שהוא כלי אבל כל דבר שאינו כלי אינו עושה חליפין לרב נחמן אם כן למה ליה לתלמודא למימר ולריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה הניחא אי סבר לה כרב ששת וכו' והא בהדיא חזינן דריש לקיש כרב ששת סבירא ליה דהא תנן כל המטלטלים קונין זה את זה אמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס [מלא] מעות ומעות ודאי לא כלים נינהו אלא לאו שמע מינה דכל דבר שהוא עושה בו מלאכתו כגון בהמה בחייה וכגון מטבע אי לאו דדעתיה אצורתא לאו פירות נינהו ועושין חליפין אפילו לרב נחמן. ולקמן נמי אמרינן כמאן כתבינן האידנא וקנינן מיניה במנא דכשר למקניא ביה במנא לאפקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע. ואם כפר"ש ז"ל כיון דאמר במנא לאפוקי מדרב ששת למה ליה ביה למעוטי מטבע ועוד לפר"ש אמאי לא מקשינן לרב נחמן ממתניתן דהמחליף פרה לחמור דמשמע דפרה וחמור עבדי חליפין. ונהי דהוה יכול לשנויי ליה דמתני' המחליף דמי פרה בחמור קתני ויש דמים שהם כחליפין מיהו הוה ליה לאקשויי ולתרוצי הכי מדלא אקשינן מינה לרב נחמן שמע מינה דאפי' לרב נחמן בהמה בחייה עבדי חליפין כדברי הרב אלפסי ז"ל. אך הפירוש שכתב הרב אלפסי ז"ל ביש דמים שהם כחליפין לא מסתברא כותיה דגרסינן בפרק האיש מקדש [דף מ"ז] אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת מאי לאו בהא קא מפליגי דמר סבר מלוה להוצאה נתנה ומר סבר לאו להוצאה נתנה. אי הכי אימא סיפא ושוין במכר שהוא קנה ואי מלוה להוצאה נתנה במכר אמאי קנה אלמא כל מעות שאינם בעין אינם קונים לא בקרקע ולא במטלטלים מן התורה אפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. והא דאמרינן לקמן בפרקין מאי בתשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו עושק כגון שייחד לו כלי לעשקו ואקשו מיניה רבא לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות התם כגון שייחד לו כלי בשעת הלואתו שנתן לו המעות וייחד לו כלי לעשקו נמי כגון שייחד לו כלי בשעת התחלת מלאכה דקנויה במלאכתו. ומאי לעושקו דהשתא דקא עשיק ליה השתא. ומאי דאמרינן נמי בפרק איזהו נשך [דף ס"ו ע"א] אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל שלא בשעת מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר אפילו שלא בשעת מתן מעות קנה הכל. והא התם דליתנהו לזוזי בעיניהו דהא שלא בשעת מתן מעות הוא ואפילו הכי קנה הכל או כנגד מעותיו לא קשיא דשאני התם הואיל והלוהו מעותיו על הקרקע שהוא תחת ידו כמאן דאיתנהו בעיניהו ולזוזי דמי. והא דאמרינן נמי בפרק איזהו נשך [דף ס"ג ע"א] תני ר' אושעיא הרי שהיה נושה לחברו מנה ובא ועמד על (גדלו) [גורנו] וכו' עד כולן יש לו מותר אין לו אסור טעמא דיש לו מותר דכיון דיש לו לאו אגר נטר לו הוא אלא אוזיל הוא דקא מזיל גביה ולא כמו שפר"ש ז"ל שפירש דכיון דיש לו קנייה לענין מי שפרע וכי איקר ברשותו איקר ולעולם כיון דמלוה הוא ליכא מי שפרע דהוה ליה מי שפרע במטלטלים כקנין לגבי קרקע וכיון דאמרינן התם ואי מלוה להוצאה נתנה במכר אמאי קנה דמשמע שאין המלוה קונה בקרקע הכי נמי במטלטלים אינו קונה לענין מי שפרע. ופי' יש דמים שהם כחליפין כגון ששם לו שור בדמים על מנת שיתן לו זה פרתו באותם דמים. והרב ר' משה ז"ל כתב בספר קנין פרק שביעי [מה' מכירה] שהמוכר שדהו במלוה קנה לגמרי ובמטלטלין איכא מי שפרע ודבר תימה הוא דהא אמרינן ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה נתנה במכר אמאי קנה.
<h2>דף מז:</h2>
אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות מה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמרו נשרפה חטיך בעליה דאי מקומת ליה ברשותו דמוכר טרח ומציל שמא יתיקר ואי לא [לא] טרח ומציל וכשם שתקנו משיכה במוכר כך תקנו משיכה בלקוחות ודווקא כשהמוכר יכול לחזור בו אבל אם אין המוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו דכיון דעקר תקנה בחזרת המוכר הוא וחזרת הלוקח אינו אלא מפני חזרת המוכר אם אין המוכר יכול לחזור בו גם הלוקח אינו יכול לחזור וזהו שאמרו בפרק הנזקין [דף נ"ב] יהיב יתמי זוזי אפירי וזיל לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש איקר סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר רב שישא בריה דרב אידא הא רעה היא ליתמי דאמרי להו נשרפה חטיכם בעליה. כלומר כיון דאמרת שאין המוכר יכול לחזור גם הלוקח אינו יכול לחזור בו שהרי חזרת הלוקח אינו אלא מפני חזרת המוכר ואם [כן] רעה היא לדידהו אבל לעולם כל זמן שהמוכר יכול לחזור בו גם הלוקח יכול לחזור בו בין איתניסו לפירות בין לא איתנסו. ואפשר דבדאיתנסו הפירות אפילו מי שפרע ליכא גבי לוקח דאמר ליה תן לו מקחו או תן מעות כדברי הרב אלפסי ז"ל. ולא כדברי הרב בעל המאור ז"ל שהוקשה עליו מההוא מלתא דפרק הנזקין שכתבתי ובאמת ובברור דשנויא דשנינן שנויא היא. ועוד יש לומר ולהשיב ההיא מילתא דפרק הנזקין דהכי קאמר הא רעה הוא לדידהו דאמרי להו נשרפו חטיכם בעליה כגון שנתיקרו על חד תרין ונפלה דליקה על מקצת הפירות אי אמרת שאין המוכר יכול לחזור בו לא טרח ומציל דסבר אפילו יחזור בו הלוקח מחמת הדליקה הרי מקצת הפירות קיימין ולא מפסידנא מידי. ואם יכול לחזור בו המוכר טרח ומציל ובזה הפירוש מתרצא ההוא קושיא שהקשה הראב"י ז"ל וזהו לשונו. איכא דשאיל הכא לר' יוחנן דאמר מעות קונות מתוך התקנה דנשרפו חטיך בעליה תקנו דלהדר ביה וכיון דתקנו במוכר תקנו בלוקח לעבדו רבנן תקנתא דלוקח ליהדר ביה ולא מוכר ומוכר אי נפלה דליקה באונס על כרחיה טרח ומציל דהא יכול לוקח למהדר ביה ואיכא לתרוצי משום דהא תקנתא לא מסיימא דהאיך דבר זה שהלוקח שהוציא כספו מידו יחזור בו ומוכר שהכסף והפירות בידו שלא משכו ממנו כלום לא יוכל לחזור בו הלכך הלוקח שהוציא כספו מידו לא יחזור בו אבל מוכר שלא משכו ממנו כלום יכול לחזור בו עד כאן לשונו של הרב ראב"י ז"ל. ובמאי [דפרשנו] מתרצא האי קושיא דאי אמרת לקוח יכול לחזור בו ולא מוכר זימנין דנפלה דליקה על מקצת הפירות ונתיקרו על חד תרין ואי אמרת לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר לא טרח מוכר ומציל דהא לא מפסיד ולא מדי אבל כשהמוכר יכול לחזור בו טרח ומציל ושמא כשיבא לקבל מי שפרע לא ירצה לחזור בו אי נמי אזילו הפירות ולא ירצה המוכר לחזור בו ויהיו פירות הלוקח בזולים ללוקח. ומה שהקשה הרב בעל המאור לדבריו דנפשיה מההיא דמסכת חולין פרק אותו ואת בנו [דף פ"ג ע"א] דאמר אם מת מת ללקוח. והא לא משך. ותירץ דשאני התם שהבשר קיים ואינו חסר אלא הרוח בלבד. איכא לתרוצא באנפה אחרינא דעדיף מהאי דארישא קא פריך בארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו לפיכך אם מת מת ללוקח ולהכי פריך טעמא מאי אם מת מת ללקוח מפני שמשחיטין את הטבח בעל כרחו והא לא משך. קיימא לן כר' יוחנן דאמר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מסתברא אפילו בתרי תעריה דהא אסקנא בסוף פרק איזהו נשך גבי עובדא דההוא גברא דזבין נדוניא דבי חמוה דאפילו בתרי תעריה איכא מי שפרע ודברים בלא מעות לענין מחוסרי אמנה הוה ליה כדברים ומעות לענין מי שפרע וההוא עובדא דפרק קמא דקידושין [דף ח' ע"ב] דבני רב כהנא בר אבין זבין אמתא בפריטי ואותבו נסכא עלויה ואתו לקמיה דר' אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ר' אמי בא לאשמעינן הדין אבל לעולם יש בהם משום מחוסרי אמנה שלא כדברי המאור.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו פי' זה וזה אשתות ויתר משתות קאי אבל פחות משתות לאלתר הוי מחילה דאי אמרת אשתות ואפחות משתות קאי אם כן מאי איכא בין פחות משתות לשתות אלא ודאי אשתות ואיתר משתות קאי וכי תימא מאי איכא בין שתות ליתר על שתות איכא דאלו [שתות] קנה ומחזיר אונאה ויתר משתות בטל מקח ויכול לחזור בו. השתא לפום מסקנא דשמעתא לא אצטריכנן למימר יתר משתות שניהם חוזרים ולעולם אינו חוזר אלא מי שנתאנה ואפילו תימא שניהם חוזרים דוקא במי שנתאנה רצה להחזיר לו האונאה יכול לומר לו אם אחזיר לך האונאה אחזור בי אבל לעולם אם אין מי שנתאנה רוצה לחזור ולא להחזיר לו אונאתו כגון שהוקר או הוזל אין יכול המאנה לחזור בו דאמר ליה אי לא אונתין לא מצית הדרת בך והשתא הדרת בך. ואיתה להא מילתא בפרק המוכר את הספינה [דף פ"ג ע"ב] אמר רב קטינא אם הזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפי' פחות משוה פרוטה התחלת דין הוא דבעינן שוה פרוטה גמר הדין לא בעינן שוה פרוטה.
<h2>דף נו:</h2>
בעי ר' זירא חטים שזרעם בקרקע יש להם אונאה או לא כמאן דשדו בכדא דמי ויש להן אונאה או דילמא בטילו אגב ארעא היכי דמי אילמא דאמר שדאי בה שיתא ואתו סהדי ואמרי דלא שדא ביה אלא חמשא והא אמר רבא כל דבר שבמשקל ושבמדה ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. אלא דאמר איהו שדאי בה כדבעי ליה ואיגלו מילתא דלא שדא בה כדבעי ליה נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן כדשדי בכדא דמי ונשבעין או בטיל להו אגב ארעא וכמקרקעי דמי ואין נשבעין עליהן תיקו. והא דתנן גבי הקדשות שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן משלמין אם פשעו אבל שומר שכר אינו משלם אם נגנב או אבד ונשבעים שלא יזלזלו בהקדשות. והא דקתני מתני' שומר חנם אינו נשבע וגבי שומר שכר אינו משלם משום דשבועה גבי שומר (שכר) [חנם] כתיבא והתשלומין גבי שומר שכר (חנם) והרב ר' משה ז"ל כתב [בפ"ב מה' שכירות] דשומר חנם משלם אם פשע בהו כל שכן שומר שכר דהוה ליה כמזיק בהם וכן כתב הראב"ד ז"ל והא דקתני שומר חנם אינו נשבע אפי' שבועה שאינו ברשותו מדרמינן עלה מהא דתנן נשבעין לגזברים ולא שני ליה נשבעין שבועה שאינה ברשותו.
<h2>דף סד.</h2>
אמר (ליה) אביי שרי ליה לאיניש למשקל ארבעה זוזי ומיתבא ליה (לחמריה) [לחבריה] אחביתא דחמרא ואמר ליה אי יקרא או זילא ברשותי אי תקפא ברשותך. כתב הרב ראב"י ז"ל מסתברא לי הכותב דהכי פירושא דהא מילתא כגון שנותן לו ארבעה זוזי אחביתא דחמרא ואמר ליה זבין להאי חביתא בחנותך וההיא שתותא דתרויח בה נפליג ואי יקרא או זילא ברשותי כלומר אם תתיקר יותר מארבע זוזי ואם תזלזל בפחות מארבעה זוזי יהיה לעצמי אך מכל מקום אותו השתות שתרויח במכרך אותו מעט מעט בחנותך יהיה ביני ובינך ואי תקפא ברשותך שרי למעבד הכי דכיון דמקבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא. כל זה כתב הרב ראב"י ז"ל ומסתברא כפרושא דאי כפר"ש ז"ל וכפשטא דמילתא כי מקבל עליה זילא מאי הוי והא אמרי' לקמן בהאי פרקא [דף ע"ג ע"ב] אמר ליה מר בר רב אשי חזי מר רבנן דאכלי ריביתא אמר ליה מאי היא אמר ליה יהבו זוזי אחמרא בתשרי ואמרו ליה אבחרו לן בטבת אמר ליה שפיר קא עבדי דמאן דיהיב זוזי אחמרא יהיב אחלא לא יהיב והאי מעקרא בתשרי אי חמרא חמרא אי חלא חלא ובטבת הוא דקא מבחר נפשיה דמעקרא בתשרי אלמא טעמא משום דבטבת הוא דמבחר נפשיה דמעקרא בתשרי אי חמרא חמרא אי חלא חלא אבל בניסן או בתמוז דאפשר דמעקרא חמרא והשתא חלא אסור ואע"ג דיוקרא וזילא עליהו דרבנן הוא.
<h2>דף סד:</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דהלויני ודור בחצרי ריבית קצוצה הוא נראין הדברים בחצר דקיימא לאגרא ואפילו למאן דאמר דמשכנתא בלא נכייתא אבק ריבית הוא משום דמשכנתא כזבינא דמיא אבל הלוני ודור בחצרי דליכא משכנתא ודאי ריבית קצוצה הוא ואי חצר דקיימא לאגרא היא מפיק ליה מיניה דמלוה אגר ביתה בין בתורת שכירות אם דר בה שלא מדעת הלוה בין בתורת ריבית אם דר בה מדעתו ואמר ליה הלוני ודור בחצרי חינם. אבל דלא קיימא לאגרא אם דר בה שלא מדעתו לא מצי מפיק מיניה בתורת שכירות שהרי אמרו אין צריך להעלות לו שכר ואי אמר ליה הלויני ודור בחצרי חנם איכא מאן דאמרי דכיון דחצר דלא קיימא לאגרא לאו ריבית קצוצה היא. ואיכא מאן דאמרי דכיון דגברא (לא) עביד למיגר הוא ריבית קצוצה היא אבל בהלוהו ודר בחצרו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר משום ריבית מיהו אפילו בחצר דקיימא לאגרא אבק ריבית הוא כיון דלאו אדעתא דהכי אוזפיה. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל דאפי' אם תבעו ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן לגבוייה ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. חלק עליו רבינו אפרים ז"ל דבמשכנתא הוא דאמרינן דלסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ובזה נראין דברי הרב רבינו אפרים ז"ל אבל מה שכתב רבינו אפרים דהלוהו (ודר) ודר בחצרו כיון דחצר קיימא לאגרא היא הואיל ובעלמא לא מחייב למיתב ליה דהא לא חסריה ממונא השתא דהלוהו נמי לא מחייב בדינא בזה לא נראין דבריו. שהרי אמרו בהלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אלא שיש להעמיד דברי רבינו אפרים ז"ל דכי קאמר [לא] מחייב למיתב ליה (תליה) מדינא. כלומר אין בית דין יכולין להוציא השכר מידו ומשום איסור ריבית צריך המלוה להעלות לו שכר.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רב נחמן טרשא שרי איתבא אם לגורן בשנים עשר מנה אסור אמר ליה התם קיץ לה דאמר ליה מעכשו באלף זוז אבל טרשא לא אמר ליה אם מעכשו בכך וכך אלא אמר לו הרי לך פירות אלו על מנת שתתן לו בהם לזמן פלוני כך וכך ואעפ"י שאין הפירות שוין כל כך מעכשו ומותר. ואמר רב פפא טרשא דידי שרי פשוטן של דברים טרשא דרב פפא כטרשא דרב נחמן דלא קיץ וכיון דלית הלכתא בטרשא דפפונאי כל שכן טרשא דרב נחמן דאסירא. וזהו טעמו של הרב אלפסי ז"ל שלא כתב טרשא דרב נחמן ויש מפרשים טרשא דרב פפא אפי' בדקיץ ומשום הכי לית הלכתא כותיה אבל טרשא דרב נחמן דלא קץ שריא. ובספר הישר איתיה להאי פסקא והאי פיר' ליתה דאי טרשא דרב פפא בדקיץ היכי אמר זוזי לא צריכנא. ויש מפרשים טרשא דרב נחמן שלא אמר דמים קצובין לזמן פלוני אלא כשער היוצא לזמן אם ביוקר אם בזול ואעפ"י דשכיח ביה יוקרא טפי מזילא כגון (בד') [בג'] פרקים האמורים בפרק כל הגט [דף ל"א] שרי כיון דלא קץ שלא אמר לו דמים קצובים וכן פי' רבינו חננאל ז"ל ולהאי פרושא איכא לפרושא טרשא דר"פ בדקץ ואמר לו [ליום] פלוני בכך וכך ולפי הפי' אם אמר לו דמים קצובין ליום פלוני אעפ"י שלא אמר לו מעכשו בכך וכך אסור. וטרשא דרב (נחמן) [חמא] שריא ואע"פ שהאחריות על הלוקח דאי בשאחריות על רב (נחמן) [חמא] למה לו למימר ניחא להו דלוקים ברשותייהו כי היכי דליפקע ממכסא ונקיט להו שוקא בלא טעמא נמי שרי דהא אמרינן לקמן בהאי פרקא המוליך ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני נותן לך כדרך שנותנין לך באותו מקום אם ברשות מוכר מותר אם ברשות לוקח אסור. ומיהו ר"ש פירשה שאחריות על רב חמא ואפשר דהא דלקמן דווקא בשהיה מוליך חבלה ממקום למקום ומשום הכי לא מחזי כריבית כשהוא ברשות מוכר אבל אם לא היה מוליך חבלה ממקום למקום אלא שאמר לו זה לוקח מכור לו פירותך ואני נותן לך במקום הזה למקום פלוני בדמי מקום פלוני שהוא מקום היוקר אסור אעפ"י שהאחריות על המוכר ומשום הכי אצטריך ליה למימר טעמא דלפקעיה ממוכסא ונקיט להו שוקא.
<h2>דף סה:</h2>
הא דאמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא וקיימא לן כותיה. פרשה הרב אלפסי ז"ל בתשובותיו מפני שכבר היה נגמר המעשה בלא תנאי הלכך כל תנאי דאמר בתר גמר מעשה לא שנא לוקח ולא שנא מוכר פטומי מילי בעלמא הוא אבל קודם גמר מעשה לא שנא מוכר ולא שנא לוקח תנאיה תנאה. והא דקתני מכר לו בית מכר לו שדה וכו' ארחא דמילתא נקיט שהמוכר דרכו להתנות קודם גמר מעשה ומיהו אי אתני נמי לוקח תנאיה תנאה. ולאחר מעשה דרך הלוקח להתנות ולא המוכר ולפיכך פטומי מילי הוא כיון שכבר נגמר המעשה לא שנא לוקח ולא [שנא] מוכר. ודברים של טעם הם מיהו איכא לעיוני אם כן הא דאמר ליה רב אשי לאמימר טעמא מאי וכו' ובעי להוכיח ממילתא דרבא טעמא דאמר ליה מדעתיה הא לא אמר ליה מדעתיה לא ואי בלאחר מעשה מאי טעמא דרב אשי ויש לומר דהכי במאי עסיקנן כגון שהיו עסוקין באותו ענין דקיימא לן ביש נוחלין [קי"ד ע"א] שיכול לחזור בו ורב אשי מדמי ליה כשעת מעשה ואמימר מדמי ליה לאחר מעשה. אי נמי יש לומר שלא בא רב אשי לחלוק על אמימר אלא שתמה היה על דברי רבא שאמר דאמר ליה מדעתיה ושני ליה אמימר כמאן דאמר ליה מדעתיה קאמר, ור"ש ז"ל מפרש בשעת מעשה ואעפ"י הכי כיון דלא אתני מאן דבעי לאתנויי פטומי מילי הוא. ומאי דאמרינן לקמן פשיטא באתרי דמסלקי ואמר לא מסתליקנא הא קאמר לא מסתליקנא אלא באתרי דלא מסלקי אמר לא מסתליקנא (הא קאמר) מאי אמר רב פפא (אמר) לא צריך למיקנא מיניה רב ששא בריה דרב אידי אמר צריך למיקנא מיניה וההיא ודאי כשעת מעשה היא דאי לאחר מעשה מאי טעמא דרב פפא דאמר לא צריך למיקנא מיניה אלא ודאי קודם גמר מעשה היא ואפי' הכי פסקינן הלכתא צריך למקנא מיניה כיון דלא אתני מיניה מאן דבעי לאתנויי אתני מדעתיה וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ויש להשיב ולומר דכיון דאתרא דלא מסלקי הוא הוה ליה כדינא דאורייתא הוא דלא מסלקו במאי גמר ומקני הלכך צריך למקניה מיניה, ודכותה אמרינן בפרק השוכר את הפועלים דגרסינן התם [דף צ"ה] תנא מתנה (נותן) [שומר] חנם להיות כשואל ומקשינן בדבורא אמר שמואל כשקנו מידו ומאי טעמא צריך קנין ולא סגי במשיכה אלא לאו שמע מינה דכיון דדינא דאורייתא שפטור שומר חנם מן האונסין אעפ"י שמתנה להיות כשואל ומשך הבהמה על דעת כן אפי' הכי לא משתעבד אלא אם כן קנו מידו הכי נמי לא שנא.
<h2>דף סו.</h2>
מתני' הלוהו על שדהו וכו' אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל שלא בשעת מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר אפי' שלא בשעת מתן מעות קנה הכל. והלכתא כרב [נחמן] בדינא ודוקא בדאמר ליה מעכשיו אבל אם לא אמר ליה מעכשיו אפי' בשעת מתן מעות אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ואע"ג דמלוה להוצאה נתנה ואמרינן במסכת קדושין ואי מלוה להוצאה נתנה במכר אמאי קני שאני הכא כיון דאתיה לארעא תותי ידא דמלוה והוא נמי אוזפיה לזוזי על ההוא ארעא כמאן דאיתניהו לזוזי בעיניהו הוא.
<h2>דף סו:</h2>
אמר רב פפא אע"ג דאמר רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי היא למגבא מיניה אמר ליה רב הונא בריה דרב ענן מי קאמר ליה קני למגביה מיניה מאי הוי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אלא היכי דמי אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו. פר"ש ז"ל דאמר לה אף בתוך שלש שנים תהא שלך בהא אמר ר"פ אע"ג דלא קניא למהוי כולה דידיה לאחר שלש שנים אפותיקי הויא למגבא מיניה דבלאו אסמכתא נמי שוייה אפותיקי משמע לפי דבריו דאפילו באפותיקי נמי אסמכתא היא. והרב ראב"ד ז"ל כתב בזה הלשון. אלא היכי דמי אפותיקי דמשעבדא ליה דלא מצי לדחוייה מיניה כגון דאמר ליה לא יהיו לך פרעון אלא מזו ואע"ג דהכי נמי דאי הוה דהא קיימא לן דמצי לסלוקי בזוזי. אלא כיון דאיהו לא מצי למתבעיה זוזי וכבר מחל לו כל שעבודו חוץ מקרקע זה כמאן דנחית מעקרא אדעתא דהאי ארעא הוא. ומתני' דאמרינן דלא קני ליה דאסמכתא היא כיון דמכירה לא קיימא לפרעון נמי לא קני לה ואי בעי לשנוייה לארעא אחריתא משני אבל הכא לפרעון אקנייה ניהליה. וטעמא מעליא היא דהיכי מצי לשנוייה לארעא אחריתא דהא מחל לשעבודא דשאר ארעתא ואפילו זוזי לא מצי למתבעיה ואי מהאי פרע לה דהוי שעבודו שאר נכסי נמי לא משתעבדי ליה הלכך אע"ג דלא אמר ליה מעכשיו קני ליה למגבה מיניה עד כאן לשון הראב"ד.
מסקנא דהלכתא דמחילה בטעות הויא מחילה ודוקא בזבינא אבל בהלואה לא משום דמחזי כריבית והא דאמר ר"נ מודינא דאי תלש ואכל לא מפקינן מיניה לאו דוקא אכל אפילו לא אכל כיון דתליש ואייתינהו בביתיה לא מפקינן מנייהו. ורבינו יעקב ז"ל כתב דלעולם מחילה בטעות לא הויא מחילה ואפי' הכי אמר רב נחמן מודינא דאי תלש ואכל פריא לא מפקינן מינה כיון דהנהו פירי גופייהו זבין ליה ותלשינהו ואע"ג דלא אכלינהו בכי האי גונא אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה. והיינו דשני ליה התם זביני הכא הלואה. כלומר התם זביני הנהו פירי גופיהו זבין ליה ומעקרא זביניה נינהו ולאו הלואה אבל (מעקרא הלוהו והכא מעות) [הכא מעות מעקרא הלואה] ולא מכר לו פירות וכיון דאסמכתא לא קנייה הדרי ארעא והדרי פירי דמחילה בטעות לא הויא מחילה, עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ולעיל אמר ליה רבינא לרב אשי והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאים מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה קשיא דרבינא אדרבינא לא קשיא כאן בבית כאן בשדה. בבית ריבית קצוצה בשדה לאו ריבית קצוצה היא דאפשר דמטי ליה פסידא במה שיוציא. זהו דעת הרב ר' משה ב"ר מיימון ז"ל [פ"ו מה' מלוה]. ורבינו יעקב ז"ל כתב דלא שנא בית ולא שנא שדה אבק ריבית הוא דילמא נפלה או נפלה בו דליקה ולא קשיא דרבינא אדרבינא דהא דאפיק פירי לאו משום ריבית אלא דסבירא ליה מחילה בטעות לא הוי מחילה. ואיכא דמתרץ דהא דעבד רבינא דאפיק פירי לאו במשכנתא אפיק דמשכנתא כזבינא הויא ולאו ריבית קצוצה היא אלא בעובדא דההיא אתתא דליכא משכנתא הוא דאפיק פירי זהו דעת הרב אלפסי ז"ל. ורבינו אפרים ז"ל כתב דההוא דאמר דאין מחזירין (מלוה למלוה) [ממלוה ללוה] תרגמא בשפרעו הלוה מעותיו. והאי דעבד רבינא דאפיק פירא תרגמא בשלא פרעו עדין. והוא האריך בזה ויש בכלל דבריו (דברי המה ודבריו) [דברים] שצריכים תיקון והרב ראב"ד ז"ל תירץ (כלן) כאן באתרא דלא מסלקי כאן באתרא דמסלקי. באתרא דלא מסלקי כזבינא הוא ואבק ריבית הוא לא שנא בית ולא שנא שדה. ובאתרא דמסלקי ריבית קצוצה היא ודווקא בלא נכיתא אבל בנכיתא ודאי לאו ריבית קצוצה היא. ואפשר דשריא לכל אדם שאינו צורבא מדרבנן דהא חזינן לרבינא דאכיל בנכיתא ואע"ג דרב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכיתא [משום דמחמרי אנפשייהו] דווקא באתרא דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי לא ליכול אלא בנכיתא ואי צורבא מרבנן אפילו בנכיתא נמי לא ליכול. ואיכא מאן דגריס באתרא דלא מסלקי אבל ר"ש גריס באתרא דמסלקי דבאתרא דלא מסלקי אפילו שלא בנכיתא מותר. והראב"ד ז"ל גריס באתרי דלא מסלקי (ומסק) [ופסק] כרבינא דאכיל בנכיתא ורב כהנא ורב פפא ורב אשי דלא אכלי בנכיתא הוי מחמרי אנפשייהו ודווקא באתרא דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי אי בלא נכיתא הוי ריבית קצוצה [ואי] בנכיתא [הוי] אבק ריבית. ועוד כתב הרב ז"ל דהאידנא מנהג פשוט בכל המקומות שאין יכול לפדות משכנתא כי אם מתחלת שנה לתחלת שנה שאם יכנס יום אחד בשנה לא יכול לפדותה עד סוף שנה וזהו ודאי אתרא דלא מסלקי דהוא כמכר לכל שנה ושנה משנכנס יום אחד. והרב אלפסי ז"ל פסק כרב הונא ורב אשי דלא אכלי בנכיתא.
<h2>דף סח:</h2>
עובדא דרב עילש הכי הוה. רב עליש קביל מאה דינרין בעסק והפסיד בו מתחלה עשרים דינרין והודיע למלוה ובאו לחשבון שנשארו תשעים דינרין אחר כך רווח בהם ששים דינרין ונתן מהם לבעל העסק שלשים דינרין ואי [לאו] דהוה רב עליש גברא רבא הוה אמרינן שבתורת רווח נתן לו השלשים דינרין והוי אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין וגבויי מיניה לא מגבה ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא לדעת הרב אלפסי ז"ל. אבל לפי מה שכתבתי למעלה דלא אמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא איצטריך לפרושי דהכא במאי עסקינן כגון שפרעו בני רב עילש לאחר מיתתו תשעים דינרין למלוה ואי לא הוה גברא רבה אבק ריבית הוא. אבל השתא דגברא רבה הוא אמרינן דרב עילש כשנתן שלשים דינרין לבעל העסק העשרים דינרין נתן בתורת רווח והעשרה דינרין [על הקרן] ונמצא שלא נשאר עליו כי אם ארבעה ליטרין ואם לאחר מתתו נתנו לו בניו תשעים דינרין נמצא שהעשרה דינרין הם בתורת גזלה בידו ויש לו להחזירם לו.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא דודא דהוי להו לבני מר עוקבא וכו' איכא לעיוני אמאי איצטריך למימר דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה בלאו האי טעמא נמי שרי שהרי לא עשה דמים מחיים דהא לא קבל עלייהו יוקרא וזילא והוה ליה כשם בהמה לחברו ואמר לו בהמה זו עשויה בשלשים דינרין ואני מעלה לך סלע בחדש שמותר לפי שלא עשאה דמים מחיים ויש לפרש דגבי הבהמה לא עשאה דמים אלא אם כן תמות הבהמה אבל אם תכחיש אין לו עליו כלום וזהו שלא עשאה דמים. אבל בההוא דודא הרי עשאה דמים אם יפחת הנחשת אעפ"י שלא נשבר ואמטו להכי איצטריך למימר דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה שאף הנשאר מהנחשת נפחתו דמיו הא לאו הכי אסור אע"ג דלא קבל עליה יוקרא וזילא. ועוד יש לומר דספינה ובהמה נמי טעמא דשרי בשלא עשאה דמים שאף מה שנשאר פחתו דמיה.
אמר ליה רבא לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אמר ליה בדקינן [גברא] דאית ליה (ושקלינן מינה דהבא פריכא) [דהבא פריכא ושקלינן מיניה] במשכנתא ויהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל מאני לא דילמא פקדון נינהו ואתו מריהו ויהבי בהו סמנא ושקלי להו ודווקא בדלא אמיד אבל אמיד כי יהבי בהו סימנא מאי הוי ודילמא זבניה מיניהו. ואע"ג דבמשכנתא עבדינן תקנת השוק שאני הכא דלא אמיד כגנב מפורסם הוי. ואי נמי עשו בו תקנת השוק הני מילי לקרנא אבל לרווחא לא. והרב ראב"י ז"ל תירץ הרי אמרו ישבע כמה הוציא ויטול היתמים קטנים הם. הבית דין אעפ"י שאינם צריכין שבועה דילמא אתי לקמיה בי דינא אחריתא דלא ידעי בסהדותא ובי דינא קמא ליתניהו דלסהדו. וכי תימא יכתבו שטר על זה דילמא מירכס.
<h2>דף ע:</h2>
תניא בספרי לנכרי תשיך זה מצות עשה. ולפום שמעתא דידן לנכרי תשיך למעוטי ישראל ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. תניא בתוספתא ישראל שלוה מגוי וגוי מישראל ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש ודווקא בשקבל עליו לדין בדיני ישראל וגוי מישראל נמי קבל עליו לדין בדיני [ישראל] שלא לדחותו אצל ערב. ירושלמי ישראל שמנהו גוי אפטרופוס או סנטר אסור ללות ממנו בריבית מעות (ישראל מופקדים ביד) גוי ומופקדים ביד ישראל אסור ללות בריבית. מעות ישראל מופקדים ביד גוי מותר ללות ממנו בריבית. זה הכלל כל שהוא באחריות גוי מותר וכתב הרב ראב"י ז"ל זה הלשון ובתוספתא אינה שנויה כלשון הזה. תניא בתוספתא משכיר את מעותיו לשולחני להתראות בהם ולהתעשר בהם ולהתלמד בהם נגנבו או אבדו חייב באחריותן נטלו מלפניו הרי הוא כשוכר נשתכר עליהם הרי זה אסור משום ריבית ואם עשה כן בהקדש מעל. והא זוזי דרב חמא דכלו מפני שהיה משתכר בהם.
<h2>דף עא:</h2>
הא דאמרינן ישראל שלוה מגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש אוקימנא בשקבל עליו הגוי דין תורה כיון דדיניה דגוי בתר ערבא (דגוי) אזיל הוה ליה כמאן דיזיף הערב והדר אוזיף לישראל הלוה ואע"ג דבשלחות הלוה קא עביד. ושמעי' מינה דאסור לישראל ליזופי מגוי בשליחות ישראל חבריה ובמסכת ערכין נמי בשמעתא קמיתא דפרק שום היתומים [דף כ"ב ע"א] גרסינן אמר רב יהודא אמר רב אשי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתבת אשה משום מזוני. ורמינן עלה מהא דתנן שום היתומים שלשים יום במאי עסקינן אילמא בבעל חוב גוי מי ציית אלא פשיטא בבעל חוב ישראל אי דקא אכיל רביתא מי שבקינן ליה אלא דלא קא אכיל רביתא וקתני נזקקין בשלמא לר' יוחנן מוקים לה בכתבת אשה אלא לרב אשי קשיא. ושני ליה לעולם בבעל חוב גוי כגון שקבל לדון בדיניה ישראל אי הכי ריבית נמי לא לשקול בשקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ומאי טעמא שני ליה שנוייא דחיקא ולא שני ליה שנוייא רויחא בבעל חוב ישראל וכגון שלוה מגוי בשליחות ישראל כיון דריבית אוכלת בהם נזקקין אלא לאו שמע מינה דשליחות ריבית אסור.
<h2>דף עב.</h2>
הא דאמר ר' יוסי גוי שלוה וכו'. בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הריבית הוא הדין נמי שלא זקפן עליו במלוה מיהו בין זקפן בין לא זקפין דווקא הריבית שעלה קודם שנתגייר אבל הריבית שעלה לאחר שנתגייר ודאי אינו גובה. ירושלמי ישראל שלוה מן הגוי וגוי שלוה מישראל בין שזקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר ובין שזקפן עליו משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר (בין שזקפן) [אם עד שלא נתגייר זקפן] עליו (משנתגייר) גובה את הקרן (ואינו גובה את) [ואת] הריבית משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הריבית אמר ר' יעקב בר אחא טעמיה דבר קפרא מכיון שאתה מבריחו מן הריבית אף הוא עושה גר שקר. זה הירושלמי חולק עם הבבלי.
תניא שטר שכתב בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית פי' שטר שכתוב ביה ריבית פי' מפורש מאה במאה ועשרים ומאי גובה את הקרן מנכסים בני חורין אבל ממשעבדי ודאי לא גבי מפני שהעדים החתומים בשטר עדים פסולים הם וכיון דעדים פסולים הם השטר פסול והאיך יגבה בשטר זה מנכסים משועבדים אלא ודאי מבני חורי קאמר אבל לר' מאיר אפילו מבני חרי לא גבי. ואע"ג דמדמינן הא מילתא לשטרי [חוב] המוקדמים דהא אמר ריש לקיש במחלוקת שנויה ור' מאיר היא. והתם ודאי ממשעבדי הוא דלא גבי הא מבני חרי גבי. איכא למימר שאני התם דלא עביד איסורא אלא בשטרא אבל בהלואה לא עביד אסורא אבל בשטר שכתב בו רבית דבהלואה עביד אסורא קניס ר' מאיר התרא משום אסורא ואינו גובה אפי' מבני חרי לר' מאיר והוא הדין במלוה על פה והלכתא כרבנן שגובה את הקרן מבני חרי.
<h2>דף עב:</h2>
הא דקיימא לן לווין על [שער] שבשוק פי' הרב אלפסי ז"ל לווין סאה בסאה על שער שבשוק. ור"ש פי' לווין על שבשוק בדרך הלואה כגון שאמר לו שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות בשער של עכשיו ומעיקרא הוה אוסר רב הונא דרך הלואה אע"ג דדרך מקח [וממכר] שרי ומסקנא דאפי' דרך הלואה מותר. גם מה שפי' הרב אלפסי ז"ל איכא ביניהו תגרא חדתא וגריס הרב ז"ל איכא ביניהו ספסירא חדתא. אנן תגרא חדתא גרסינן ותרגומא שהאי תגר תגרא חדתא משום דמגלי להו תרעא איכא משום דמוזלי גביהו [ליכא]. פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירוש שמוכר לו כל הפירות הזה בעוד שהוא בוסר. או סמדר בדמים קצובין או שאמר לו מכל משוי ומשוי אתן לך כך וכך רב אסר כיון דלקמן שוה טפי מחזי כאגר נטר לו. ושמואל שרי כיון דזמנין דהוי ביה תיוהא ואית ביה פסידא לא מחזי כאגר נטר לו. והלכתא כרב באסורי ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פי' במקום שנהגו לבצור הכרם בשוורין שמנהיגים ומתקלקלים רגלי השוורים בגפנים שבקרקע והפסדן גדול. והרב ר' משה ב"ר מימון ז"ל [בפ"ח מה' מלוה] פי' בתורי דנפיש פסידיהו אבל אם קנה עגל בזול והיה אצל הבעלים עד שיגדיל הרי זה מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה דבר מצוי הוא תמיד אמר להו שמואל להנהו דשבשי שבשי פוקו סייעו בהדיהו בארעא כי היכי דתהוי לכו שותפות בארעא ולא מתחזי כריבית דקני להו גופא דארעא ואי לא הויא הלואה ואסור. פי' דשבשי שבשי בני אדם הלוקחים זמורות קודם הבציר בזול ובשעת זמירתם שוות יותר ואמר להו שמואל דבשעת המקח ליחפרו באר בארעא כאלו הקנה לו גוף הכרם לזמורות שבו ותו ליכא משום ריבית ופר"ש ז"ל דשבשי שבשי בעלי בתים המלוים תבואה לאריסים לזרוע ומשלמים להם תבואה חדשה, סייעו בגופה דארעא בחריש ובקציר מעט דאי לא, הוי סאה בסאה ואסור, אמר להו שמואל להנהו דמנטרי באגי זילו סייעו בהדיהו בבי דרי כי היכי תשתלם שכירותיהו עד ההיא שעתא, דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף וההיא שעתא לא מתחזי כרבית. אמרי ליה רבנן לרבא קאכיל מר רביתא סתם מאן דיהיבא ארעא לאריסא שקיל מניהו ארבע ומסליק להו בניסן ומר שביק להו עד אייר ושקיל מניהו שיתא אמר להו אתון עבדיתו שלא כדין ארעא לאריסא משתעבדא אתון שבקיתו להו תרי ומפסידתו להו כמה. אנא שקילנא מניהו תרי ומרויחנא להו כמה.
<h2>דף עג:</h2>
רב מרי בר רחל משכן ליה גוי ביתא והדר זבנא ליה לרבא נטר רב מרי שתא למשלם אמטו ליה אגר ביתא לרבא אמר ליה האי דלא אייתאי למר עד השתא דאמר מר סתם משכנתא שתא אמר ליה אי הוי ידענא דמשכנתא היא גבך לא הוה זבננא לה אפי' הכי (דביניהו) [כדיניהו] עבידנא לך עד דיהבי לך זוזי ומסלקי לך לא שקילנא אגר ביתא. אמר ליה רבא מבירניש לרב אשי חזי מר רבנן דקא אכלי רביתא אמר ליה מאי האי יהבי זוזי אחמרא בתשרי ואמרי להו אבחרי לן בטבת אמר ליה שפיר קא (אמרת) [עבדי] מאן דיהבי זוזי אחמרא יהיב אחלא לא יהיב והאי מעקרא בתשרי אי חמרא חמרא ואי חלא חלא ובטבת הוא דקא מבחר נפשיה רבינא יהיב זוזי לבנו אקרא דשנוותא לכרגא (דמילי) [דמליא] טפי קופייאתא אתא לקמיה דרב אשי כי האי גונא מאי אמר ליה אחולי הוא דקא מחלי גבך והא ארעא דלאו דידהו הוא התם ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר מן דיהיב טסקא ליכול ארעא אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי רב פפא דקא יהיב כרגא דאינשי ומשתעבדי בהו יתירא אמר לי איכו שכבנא לא אמרי הא מילתא הכי קאמר רב אשי מוהדקיהו דהני בסיפטא דמלכא שרי ומלכא אמר מן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאי דיהיב כרגא.
<h2>דף עד:</h2>
ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמיה זיל נדוניא אתא לקמיה דרב פפא אמר אי פסקת עמו כשער הגבוה מוכר הוא דקא הדר ביה וקאי במי שפרע ואי לא לוקח [הוא] דקא הדר ביה וקאי במי שפרע ולא אמרינן דעתיה דאינש אתרעא זילא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפק ליה דשליח שוייה פי' קס"ד שהחתן לקח הנדוניא בשליחות חמיו אם כן מי שפרע לא חב מהן לא לשליח ולא לשולח. השליח אינו חוזר בדבורו. השולח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואין השליח חוזר בדבורו דליקביל עליה מי שפרע ולא מבעיא אם השליח הודיע למוכר ששליח חמיו הוא דליכא מי שפרע לאחד מהם משום האי טעמא דכתיבנא אלא אפילו לא הודיעו שהוא שליח ליכא מי שפרע לחד מניהו מפני שאין אחד מהם חוזר בדבורו ואם כל היום יקללו בית דין מי שאינו עומד בדבורו אין כאן קללה לאחד מהם, ואיכא דקשיא ליה מאי דגרסי' בפרק גט פשוט [קס"ט ע"ב] ההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן ארעא אזיל זבין שלא באחריות אתה לקמיה דרב נחמן [אמר ליה] לתקוני שדרתיך ולא לעותי אמר רב נחמן את זבין מלוה שלא באחריות והדר זבניה נהליה (שלא) באחריות הכא נמי נימא אי לא פסק עמו כשער הגבוה השליח שקיל כדמעקרא אי קאי במי שפרע והדר [זבנא] ניהליה כדהשתא. ואנו רגילים בפי' קושיא זו לומר כאן [שהודיעו כאן] בשלא הודיעו ההוא דגט פשוט בשלא הודיעו השליח למוכר שהוא שליח ולפיכך אין המוכר מפסיד כלום בשביל שליחותו. אבל הכא בשהודיע השליח למוכר שהוא שליח ויכול השליח לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אדעתא דהכי זבנה ניהליה כמה שאמר השולח ובאמת פי' זה ההפרש הוא טעם נכון וברור אלא שאין אנו צריכים בהאי עובדא להאי טעמא ולעולם בשלא הודיעו עסקינן ואפילו הכי ליכא עליה דשליח מי שפרע שהרי עומד בדבורו הוא ואין חוזר בו אם לא יחזור בו השולח ולא דמי לההיא דגט פשוט דשלא באחריות דהתם כיון דזבנה מינה בפירוש שלא באחריות המכר קיים אבל [אי] לענין מי שפרע עסקינן בודאי לא קאי במי שפרע (אלא) מי שקאי בדבורו [אמר ליה] דזבין ומזבין אדעתיה דנפשיה כלומר החתן הזה לא קנה בשליחות חמיו אלא על דעת עצמו. ויש לרב אלפסי ז"ל פי' אחר בענין זה כמו שכתב בהלכתיו ומה שפרשנו הוא הנכון וכן פי' ר"ש ז"ל.
<h2>דף עה.</h2>
מתני' לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חיטים ואני נותן לך לגורן אבל אומר לו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח פי' רישא באין לו ולפיכך אומר לו הלוני [ואני] נותן לך לגורן. וסיפא ביש לו ולפיכך אומר לו עד שיבא או עד שאמצא מפתח. והרב ר' משה בר' מימון ז"ל פי' דכולה מתני' ביש לו ואפי' הכי כשנותן לו זמן עד הגורן מתחזי כאגר נטר לו. הא דאמרינן אבל חכמים אומרים לווים ופורעים סתם פי' הרב אלפסי ז"ל על שער שבשוק. ור"ש פי' דאככרות קאי שלווין ככרות סתם ופורעים סתם דדבר מועט הוא וכיון דסאה בסאה אינו אסור אלא מדרבנן לא החמירו באסור סאה בסאה כל כך.
<h2>דף עה:</h2>
השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות אוקימנא במסקנא דחזרו נמי הטעו קרי ליה ואפי' הכי אין להם זה על זה אלא תרעומות כגון שלא התחילו במלאכה וכי האי גונא קתני בסיפא דבר התחילו במלאכה דמדרישא בשלא התחילו במלאכה סיפא נמי בשלא התחילו במלאכה ואפי' הכי כיון דדבר האבד הוא שוכר עליהן או מטען. ושוכר עד כדי שכרן בשלא באת חבילה לידו או עד ארבעים וחמשים זוז כשבאת חבילה לידו והכי איתה בגמרא. והאי כדי שכרן חזינא ביה תרי פרושי. והראב"ד פי' כפלים בשכרן. ופר"ש עד כדי שכרן אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם כל מה שהוא חייב להם. משמע לפר"ש ז"ל אם עשו קצת המלאכה הוה ליה באותו מקצת כאלו באת חבילה לידו כיון שהוא תחת ידו אבל במה שאינו תחת ידו כגון שלא עשו קצת המלאכה אין לו לשכור עליהן (כגון) [כיון] שאינו תחת ידו. ובחזרת הבעל הבית אמרינן אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרן משלם כפועל בטל ואע"פ שאין דבר של בעל הבית תחת ידי הפועלים מפני שעליו לקיים את תנאו שהתנה עמהם לתת בשכרן כך וכך אבל הפועלים לא התנו עמו שאם יחזרו בהם יתנו כך וכך ולפיכך אין שוכר עליהם אלא במה שהוא תחת ידו. והא דאמרי' בחזרת בעל הבית שנותן להם שכרן משלם כפועל בטל דווקא בשלא מצאו מלאכה אחרת דכותיה עם בעל הבית אחר דהויא לה לידידהו כדבר האבד אבל אם מצאו אחרת דניחא מיניה או דכותיה ואמר להם בעל הבית צאו והשתכרו באלה אין להם עליו [אלא] תערומות. וכי תימא כיון שלא מצאו מלאכה אחרת והוה ליה דבר האבד לפועלים אם כן אפי' בשלא הלכו אמאי אין לו עליהם אלא תערומות והא אמרת דבדבר האבד אפילו בשלא התחילו במלאכה שוכר עליהם או מטען בחזרת פועלים והא הדין בחזרת בעל הבית שיש לו עליו לתת שכרן כפועל בטל. אין הכי נמי והא דקתני במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו נותן להם שכרן כפועל בטל אורחא דמילתא נקט דבשלמא הלכו אכתי צפרא הוא ויכולים להשתכר עם אחרים ואינו דבר האבד אבל כשהלכו כבר עבר קצת היום ואינם יכולים להשתכר עם האחרים והוה ליה דבר האבוד לדידהו ונותן להם שכרם משלם כפועל בטל ולעולם הוא הדין בשלא הלכו כיון שאינם יכולין להשתכר עם האחרים הוה ליה דבר האבד לדידהו ונותן להם שכרם משלם כפועל בטל ובדבר האבד התחילו במלאכה ולא התחילו חד דינא אית להו. ועוד יש לומר דבשלא הלכו לא סמכי דעתיהו דפועלים ואפי' בדבר האבד אין להם על בעל הבית אלא תערומות ושאני חזרת פועלים [ל]בעל הבית מחזרת [בעה"ב] [ל]פועלים כיון שלא הלכו ולא התחילו במלאכה לא סמכי דעתיהו. והפי' הראשון הוא הנכון. וראיה לדבר הא דאמר רבא האי מאן דאגר אגורא (האי מאן לדפקא) לרפקא ואתא מיטרא בפלגא דלילא ולא סייריה לארעא מאורתא פסידא דבעל הבית כלומר ונותן לו שכרו משלם כפועל בטל ואמאי לא הדר ביה בעל הבית דהא בפלגא דלילא אתא מטרא ולא התחילו במלאכה אלא משום דדבר האבד הוא שאין הפועל מוציא לשכור את עצמו.
<h2>דף עז:</h2>
מסקנא דשמעתא אם נתן לו מקצת דמים בתורת ערבון שאמר לו ערבוני יקן אפי' לא עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד ערבון אם נתן בתורת פרעון ולא עיל ונפיק אזוזי קנה הכל אפי' לא כתב. בשדה קנין גמור במטלטלין לענין מי שפרע. ובדעייל ונפיק אזוזי וכתב לו אני פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן (לו) [לי] מאתים זוז והריני נושה בו שמונה מאות זוז קנה הכל והיכי דלא כתב ליה ועייל ונפק אזוזי אפי' נתן בתורת פרעון לא קנה אלא כנגד מעותיו ואם מוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ואם נותן לו קרקע נותן לו מעדיות באותו קרקע שמכר לו ואם מגביהו מעות מגביהו מעדיות נכסיו דהוה ליה מזיק בזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר [על העליונה] רצה אומר הולך מעותיך או הולך קרקע כנגד מעותיך ואם מגביהו קרקע מגביהו מזיבורית שבנכסיו שלא אמרו בעל חוב בבינינות אלא בנעילת דלת והכא ליכא נעילת דלת ואוקמיה אדאורייתא שדינו בזיבורית והא דאמרינן בפרק קמא דקדושין [דף כ"ז ע"ב] מכר לו עשר שדות בעשר מדינות ולא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו תרגומא בדלא עייל ונפיק אזוזי ואפילו הכי כיון שהשדות מחולקין לא קנה אלא כנגד מעותיו והא דאמרינן ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה פש ליה חד זוזי הוה קא עייל ונפיק עלויהו ואסיקנא דלא קני תרגומא לא קנה אלא כנגד מעותיו ויש לפרש בעובדא דההוא גברא לא קני כלל כיון שאין החמור ראוי לחלוק אבל בשדה הראוי לחלוק קנה כנגד מעותיו [וי"מ] בדעייל ונפק אזוזי אפי' כנגד מעותיו לא קנה. והא דתניא בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי דמשמע דכנגד מעותיו מיהא קנה ואוקימנא בדעייל ונפיק אזוזי. ה"פ בזמן שהמוכר חוזר בו במקצת המעות שלא קבל יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי קרקע כנגד מעותי וכן כשהלוקח חוזר בו במקצת המקח שלא נתן המעות. יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הולך כל מעותיך או הולך קרקע כנגד מעותיך אבל לעולם אם רצה אחד מהם לחזור בכל המקח יכול לחזור כיון דעייל ונפיק אזוזי. והפרו' הראשון הוא הנכון דבעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כפשוטא דבריתא דקתני בזמן שהמוכר [חוזר] בו יד לוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי. פשיטא בעי לזבוני במאה ולא אשכח לזבוני במאה וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה. אלא בעי לזבוני במאה ולא אשכח ואי טרח הוה זבין ולא טרח וזבין במאתים מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו. פי' בעי לזבוני במאה שדה קטנה ולא מצא לוקחין לאותה שדה קטנה וזבין שדה גדולה במאתים.
<h2>דף עט.</h2>
יבשה האילן או נקצץ שניהם אסורין בו כיצד יעשה ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע. פי' גבי משכנתא דסוריא קאי [או במשכנתא בנכייתא] ופרכינן מינה לשמואל דאמר מכלינן קרנא נצלחא לציבי ופרקינן הא לא קשיא זמנין דשלימו שני משכנתא מקמי יובל אי נמי מטו לידיה זוזי ופריק ליה ארבע וחמש שנין מקמי יובל אבל במשכנתא דסוריא ודאי אינו יכול לכופו לפדותו עד משלם שני משכנתא.
<h2>דף פ.</h2>
מה שפי' הרב אלפסי ז"ל במום זה ומום אחר לא כן פר"ש ז"ל אלא פירש אותו המום לבדו ואמר לו מום זה בה ועוד מומין אחרים אין זה מקח טעות, היו בה כל המומין מאי, פר"ש היו בה כל המומין ואינו מקפיד אלא על האחד ובא וטוענו כסבור הייתי שאתה כולל בה מום שאין בה ומום שיש בה ואלו ידעתי שזה המום בה לא הייתי לוקחה, ויש מפרשים היו בה כל המומים שהזכיר ויש בה מום אחר שלא הזכיר מי אמרינן מדלא איקפיד בהני שהזכיר לא קפיד באחר שלא הזכיר או דלמא כיון שלא הזכירו מקח טעות שיכול לטעון אני מקפיד בזה שלא הזכיר יותר מכל המומין שהזכיר ויש מפרשים בין המומין שלא הזכירו.
<h2>דף פ:</h2>
מתני' שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם. ואע"ג דאמרינן בפרק מרובה [דף ע"ט ע"א] שתקנו משיכה בשומרים, ואם כן במאי קני דלהוי שומר חנם הכא נמי כגון דמשך ליה כדרך שאר שומרים. ואית דאמרי כגון דקאי בסמטא וארבע אמותיו הרי הם כחצירו.
<h2>דף פב.</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה ופטור מאונסין. מסתברא כותיה וראיה ברורה לדבריו דהא מעיקרא הוי ס"ד לאוקמה למתני' במשכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו [הכי] קתני הלוהו על המשכון שומר שכר. ובשלהי שמעתא נמי קא סלקא דעתן למימר דר' אליעזר ור' עקיבא בשווי שעור זוזי וקא מפליגי בדר' יצחק דר' עקיבא אית ליה דר' יצחק ואוקימנא למתני' כר' עקיבא ואפי' הכי קתני במתני' שומר שכר אלמא אפי' לר' יצחק אע"ג דקני למשכון פטור מאונסין. וכי תימא קשיא הך דאלו הן הלוקין [דף ט"ז ע"א] דקאמר ר' יוחנן התם (דקאמר התם) אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ואקשינן והא איכא מלוה סלע לעני דרחמנא אמר שלא תבא אל ביתו השיב תשיב לו את העבוט ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו ומשני כיון דבר תשלומין היא אינו לוקה ומשלם. ואם כדברי הרב אלפסי ז"ל והא משכחת לה דגברא לאו בר תשלומין הוא כגון שנאנס המשכון ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו. ור' יוחנן הוא מריה דשמעתא דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת סבירא ליה קיימו ולא קיימו יש להשיב ולומר דר' יוחנן הכי קאמר אין לנו שיהיו שוין אלא זאת. ועוד אחרת דבתרויהו היכי משכחת לה קיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו. ומלוה סלע לעני לא משכחת לה בטלו דהא גברא בר תשלומין הוא וסיפא דשמעתא הכי מוכח דקאמר דבאונס לא משכחת לה בטלו אע"ג דמשכחת ביה קיימו סבירא ליה אלמא זאת ועוד אחרת שיהיו שתיהן שוות קאמר ר' יוחנן. וכי תימא מאי איכא בין משכנו בשעת הלואתו למשכנו שלא בשעת הלואתו איכא הא דאמרינן בפרק המקבל [דף קי"ד ע"ב] משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו. ודוקא שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קני ליה דהוי ליה כמטלטלין אצל בנו. ומסקנא דשמעתא דבמשכנו בשעת הלואתו פליגי (ודשוי) [ובדלא שוי] שיעור זוזי דכולי עלמא דלא הוי [שומר] שכר אלא כשיעור המשכון אלא בדשוי שיעור זוזי וטעמא דר' עקיבא משום דקא עביד מצוה. ובההיא הנאה דלא בעי מיתב ריפתא לעניא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה ש"ש ואע"פ שהמצוה כבר עשאה משעת הלואה איכא למימר בשעת הלואה מיהת הוי שומר שכר ואההיא שעתא בלחוד הוא דפטרינן מרפתא מפני שהוא טרוד במצות הלואה ואין לו פנאי לתת פת לעני ואין לו לבטל מצות הלואה זו כשהתחיל בה מפני מצות העני ובכי האי גונא הוא דאמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה כשאינו יכול לקיים את שתיהן. אבל לאחר ששם האבדה או המשכון בביתו ודאי חייב לעשות צדקה ובכל מצות האמורות בתורה. וכי תימא כיון דבשוי שיעור זוזי הוא דקא [עביד מצוה בדלא שוי] עביד מצוה יתירא אין הכי נמי דמצוה יתירא קא עביד במה שאינו שוה ומיהו לא עביד אלא בשעור שוויו והאיך יהיה שומר שכר בפקדונת אחרים המופקדים אצלו בשעת הלואה זו והא נמי להא דמיא. מסקנא דשמעתא דאפי' מלוה וצריך למשכון אמר ר' עקיבא שומר שכר הוא דמצוה קא עביד ותרגומא בשמנכה לו מהלואתו דאי לאו הכי הוי ליה ריבית ותרגומא בששלמו ימי שכירותו בשעת אבדת המשכון דאי לאו הכי אפילו לאו מצוה קא עביד הוי שומר שכר דקיימי לן שוכר כשומר שכר דמי. ואע"ג דהאי אוקימתא לאוקמי רב יוסף אפי' לר' אליעזר אתיא וכיון דקיימא לן כר' עקיבא לא צריכין לההיא אוקימתא. אפי' הכי מסקנא דשמעתא היא והלכתא היא דמצוה קא עביד מיהו או לא עביד מצוה אע"ג דקא תפיש ליה אחוביה לאו שומר הוא ולא דמי לאומנין דהכא מאי הנאה אית ליה למלוה. ועוד יש לומר דההיא למאן דאמר שומר אבדה כשומר חנם הוא ואנן קיימא לן כשומר שכר הוא ולא איצטריכינן לההיא טעמא. תנו רבנן שמור לי ואשמור לך (השאילך) [השאילני] ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולם נעשים שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים הוא פי' אשמור לך בלחוד קא פריך אבל אשארא לאו שמירת בבעלים כלל. והא דאמרינן גבי ההיא אהלויי בסוף איגלי מילתא דההוא שעתא שכרא הוי שתי, איצטרכינן לפרושי שעדין לא התחיל לאפות והוה ליה כשואל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים שהרי לא היה עוסק כלל במלאכתם ולא היה מתחיל לעסוק בה וכיון שהיה זמן קבוע לאפייתם בשעת הצהרים או בשעת המנחה אע"פ שאמר בשחרית לאפות בשעת האפיה והוה ליה כאומר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר ואם אמר להם אני אעסוק מעכשיו באפייתם בעליו עמו קרינא ביה דהא אמרינן בריש פרק השואל בעלים באמירה פי' באמירה בעלמא מכיון שאמר לו הבעלים אשאל לך אע"פ שיכול לחזור בו עמו במלאכתו הוא. כיון שאם היה דבר האבד שוכר עליהן או מטען ומיהו [אפשר] לאוקמי חלוק בין שכירות לקבלנות בשכירות באמירה בקבלנות עד שיתחיל במלאכה ואפיה קבלנות הוא.
<h2>דף פג.</h2>
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים (ושלא) [ו]להעריב אינו יכול לכופן. רמינן עלה פשיטא לא צריכי דטפי ליהו אאגרייהו מהו דתימא מצי אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייהו אדעתא דקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דאמרינן ליה אדעתא דעביד לך עבידתא שפירתא. אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון [כו'] ונחזי היכי נהגו בעיר חדשה ונחזי מהיכן אתו נקוטאו. ואי בעית אימא דאמר להו איתגרו לי כפועלי דאורייתא. ירושלמי ואכלת ענבים שלא ימצמץ בענבים ולא יקלקלו בתאנים. כתב הרב אלפסי ז"ל דהבהוב באור בעי דלא אפשיטא. ואע"ג דבמסקנא דשמעתא דסופת במלח ואוכל ואי מלח לא הוי ענבים ודבר אחר כל שכן הבהוב באור. ההיא (בסיפותת) [בסופת] שנטל רשות מבעל הבית דליכא משום ענבים ודבר אחר.
<h2>דף צ.</h2>
תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום. פירוש מרכסות להשיר קליפות השעורים השרויים (בהם) [במים] מפני שנגמרה מלאכתם למעשר. והרב ר' משה ז"ל כתב המרכסות ההולכות על גבי תבואה מפני שירט להם הדרך בתרומה דלא דיישו הוא דתניא בספרא ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ולא בהמתו יכול אפי' כרשינין ת"ל בלחמו. איבעי להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי שבת דאסור סקילה אבל חסימה דאסור לאו לא או [דלמא] לא שנא ולא אפשטא בעיין דשמעתן, ומיהו במסכת יום טוב [דף כ"ה ע"א] משמע דביום טוב נמי דליכא סקילה אמירה לגוי שבות דגרסינן התם ספק מוכן ר' גמליאל מתיר ור' יהושע אוסר ופי' ספק מוכן גוי שהביא ספק מוכן לישראל דאמר רב פפא גוי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום אסור וטעמא שמא יאמר לו לך והביא לי. ואע"ג דביום טוב עשה ולא תעשה הוא ליכא חילוק לענין שבות בין עשה ולא תעשה. ולא תימא באיסור לאו אלא אפי' באסור שבות דשבות אסור דתנן בפ' כל כתבי הקודש [דף קכ"א] נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה. וכופין קערה על הנר בשביל שלא יאחוז בקורה ועל עקרב שלא ישיך והא מתני' ודאי ר' שמעון הוא דאמר מלאכה שאינה צריכא לגופה פטור עליה ואפי' הכי קתני רישא אין אומרים לו כבה וכל כיבוי ודאי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא חוץ מכבוי פחמין ופתילה שצריך להבהבה. ותו אמרי' בפרק שואל [דף ק"נ] מאי שנא הוא ומאי שנא חברו, חברו גוי. מתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות הוא. והא שכירות שבות הוא ואפי' הכי אמרינן עלה אמירה לגוי שבות הוא אלמא שבות דשבות אסור מיהו הני מילי בדבר הרשות אבל בדבר מצוה כגון מילה וכיוצא בה [שבות] דשבות מותר. ואיתא להא מלתא במסכת (עוקצין) [ערובין דף ס"ח ע"א] בפרק הדר גבי ההיא ינוקא דאשתפיך חמימי דאמר רבה נימא ליה לגוי דלייתי ליה מגוביתא. ואע"ג דלא ערבי ולא שותפי. שלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאה וגנחין להו (ואע"ג דלא ערבי ולא שתפי) מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו ערימו עליהן ויזדבנון סבר רבה למימר ימכרו לשחיטה אמר ליה דיו שקנסת עליו מכירה. פשיטא בנו גדול כאחר דמי בנו קטן מאי רב אחי אסר ורב אשי שרי והלכתא כותיה דרב אשי. מרימר ומר זוטרי מחלפי להדדי, בעי רמי בר חמא ישב לה קוץ בפיה מהו (הרביץ) [רבץ] ארי מבחוץ מהו בנה בחוץ מהו היתה צמאה למים מהו פירס על גבי דישה מהו ולא אפשטא ולחומרא עבדינן דספק איסורא לחומרא. תניא רשאי בעל הבית להרעיב את פרתו כדי שתאכל מן הדישה ורשאי בעל הדישה להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה אפי' בשעת דישה וכל שכן מעיקרא כדי שלא תאכל מן הדישה.
<h2>דף צא.</h2>
תנו רבנן החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה ושלש קבין לחמור. והא אין לוקה ומשלם אמר רב פפא [משעת] משיכה אחייב ליה במזונתיה מלקא לא לקי עד שעת דישה. רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. פי' לטעמיה דרבא אפי' באין כאחד חייב בדיני שמים דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אלמא איכא חיובא מן שמיא עליה. ורבינו יעקב ז"ל פי' דאפי' בדיני אדם מחייב דכי אמרינן דאינו לוקה ומשלם הני מילי בתשלומי נזקין וכיוצא בהם אבל אתנן ושכירות פרה שברצונו קבל עליו לתת כך וכך מת ומשלם ולוקה ומשלם. עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר אפי' איכא אשתו ובניו דליכא בטול מלאכה. ושור במחובר דקא אכיל משכחת לה בשרכא, והא דתנן היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים דמשמע תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל אוקימנא במודלית ומהלך לאו כעושה דמי ולא אכיל מדאורייתא. ואע"ג דסבירא ליה אינו אוכל בגפן אחר סבירא ליה כעושה מעשה דמי ואנן פסקינן אינו אוכל בגפן אחר, ספקא היא והכא לקולא והכא לקולא ולא מפקינן ממונא מספיקא מבעל הבית ולא אכיל ומשום האי טעמא פסק הרב אלפסי ז"ל אינו אוכל בגפן אחר משום דבעי דלא איפשטא היא ולא מפקינן ממונא מספיקא. אמר רב (אשי) אסי אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכל. ואמר רב אסי אפי' לא בצר אלא אשכול אחד אוכל והא דרב אסי אפשר דלית הלכתא כותיה דהא אמרינן איכא ביניהו דרב אסי דרבנן בתראי שרי ותנא קמא אסר ואפשר דהלכתא כתנא קמא ולפיכך לא כתבו הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף צג.</h2>
ההוא רעיא דהוי רעי חיותא אגודא דנהר פפא שרג חד מניהו ונפל לנהרא אתא לקמיה דרבה פטריה אמר מאי הוה ליה למעבד הא נטרה כדנטרי אינשי, רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמר ליה להכי יהבינן לך אגרא דתנטר לי נטירותא יתירא והלכתא כותיהו הלכ' אי על למתא בעידנא דעיילו אינשי אי גני פורתא בעידנא דגני אינשי חייב, הא דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס [חייב אבל תחילתו בכעין גנבה ואבדה וסופו באונס] פטור. הא מלתא מוכחינן מהא שמעתא דהא פרכינן עליה דרבא אם לאו פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא משמע אליבא דאביי לא קשיא אע"ג דסבירא ליה דהיכא דעייל בעידנא דעיילו אינשי חייב אפילו [הכי] בשסופו באונס פטור. ותו אשמעינן משמעתא דפרק המפקיד דפשע בה ויצא לאגם דכי אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה"מ בדבר שאם היה נזהר מן הפשיעה [לא] היה בה האונס [אבל בלא"ה] פטור והכי איתא בהלכות הרב אלפסי ז"ל אמר רבה רועה שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר והדר שקיל מבעל הבית ועד כמה עד כדי דמיהן ונפקא מינה לכשרא דחיותא. אי נמי לטרחא יתירא ומשלם ליה דמי ההיא טרחא או כדי כשרא דחיותא.
<h2>דף צו.</h2>
בעי רמי בר חמא שאלה לראות בה מהו ממונא בעינן והא איכא או דילמא ממונא דאתו מיניה הנאה בעינן וליכא. לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו אם תמצא לומר פחות משוה פרוטה לא כלום הוא. שאל [שתי פרות] לעשות מהם [פרוטה] מהו זיל בתר שואל ומשאיל והא איכא ממונא או דילמא זיל בתר פרות וכל חדא ליכא ממונא. מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כר' יאשה מדאיצטריך ליה למימר יד עבד כיד רבו דמי. לאו ראיה ברורה היא דהכי קאמר אפי' ר' יאשה דפליג בשליח דעלמא בעבד מודה, ועיקר הדברים דלית הלכתא כר' יאשה ולא כר' יונתן דתרויהו סבירא להו כר' אליעזר במס' נדרים בפ' נערה המאורסה [ד' ע"ב] אמר לאשתו כל נדריך שתדרי מכאן ועד יום פלוני [הריהן קיימין] לא אמר כלום הרי הם מופרים ר' אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר דאי סבירא להו כרבנן כיון דאיהו לא מצי מפר ולא מצי לשוויה שליח וכן בכל דבר שהוא [אינו יכול] איך יכול לעשות שליח ואיתא להא מלתא בנזירות בפ' הרני נזיר מן הגרוגרות [ד' י"ב ע"ב] קיימא לן בעל בנכסי אשתו שאלה בבעלים או שכירות בבעלים היא ואפי' אגר מנה והדר נסבא לא אמרינן אי שוכר הוא שכירות שלא בבעלים [כדקיימא קיימא]. ההוא דשאיל שונרא מחבריה חבור עליה עכברי וקטלוה, איכא דאמרי אכל עכברא טובא ואיחבל גופיה ומת אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר רבא גברא דנשי קטלוה לית דינא ולית דיינא.
<h2>דף צח.</h2>
מתני' השואל את הפרה שאלה חצי היום ושכרה [חצי] יום וכו' ורמינן מינה לרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור וכי תימא מאי קושיא דהא מודה רב נחמן בפרק הגוזל [ד' קי"ח] באומר הלוותני ואיני יודע אם פרעתיך חייב כיון שמודה (רב) בעיקר הלואה והא נמי להא דמי. לא דמי דאלו התם כיון דאמר ליה הלוותני איכא עליה ודאי חיוב פרעון וכיון שהוא מסופק בדבר (מ"כ על הגליון. שיש לו [לשלם חייב ל]שלם א[בל הכא] שהוא [מסופק אם שכורה מתה]) לא הוי לו חיובא מעולם והוי ליה כאינו יודע דהלוותני וקשיא לרב נחמן. ושני כגון שיש עסק שבועה בניהם ומשכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלתא. וכי תימא למה לו לשנויי רישא בתרתי וסיפא בתלת בחדא נמי הוה ליה מחוייב שבועה דאמר ליה אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה [ו]משתבע נמי [ד]שכורה מתה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם [איכא למימר דדוקא בעיקר השבועה אמרי' מתוך שאינו יכול לשבע משלם] אבל [בגלגול] בשאינו יכול לשבע אין כאן גלגול וכי תימא למה ליה לשנויי סיפא בתלת לימא סיפא בתרתי כפשטה דמתניתן ואמר לו המשאיל שתי פרות יש לי אצלך חדא דשאולה וחדא דשכירות החזר לי את שתיהן ואמר לו שואל חדא קיימא באגם דלאו הילך הוא ואהדרינה לך וחדא מתה ואיני יודע אם שאולה מתה ומחייבינא לאהדורי ניהלך [או] שכורה מתה ומפטרנא ומתוך שאינו יכול לשבע משלם. איכא למימר אע"ג דקיימא באגם הילך הוא דכל היכא דאיתה ברשותיה דמריה איתה ואינו מחויב שבועה. וראיה לדבר הא דאמרינן בפרק קמא גבי הילך תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת מאי לאו דאמר ליה (שלש פרות) [הילך] לא (דלא אמר) [דאמר] ליה שלש פרות מסרתי לך ומתו כלהון בפשיעה ואמר ליה חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתה בפשיעה דלאו הילך הוא משמע טעמא דאמר מתה בפשיעה הא קיימא באגם הילך הוא [ואי קשיא הא דאמר רבא בפ' הגוזל קמא (ק"ו ע"ב) כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך כי קאמינא דקיימא באגם אלמא קיימא באגם לאו הילך הוא]. לא דמי הילך דהתם להילך דהכא משום כפירת ממונא הוא וכיון דקיימא באגם דאי מגנב או מתביר פטר נפשיה כפירת ממון הוא. והראב"ד ז"ל כתב דשאלה ושכירות תרתי מילי נינהו כיון שאין דינם שוה אין כאן חיוב שבועה ואע"ג דבטוען חיטים ושעורים והודה לו באחת מהן חייב הכא פטור. הא דקתני מתני' זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה ישבע השוכר ששכורה מתה אקשינן עלה בגמ' ואמאי מה שטענו לא הודה ומה שהודה לא טענו. ולאו דוקא ומה שהודה לא טענו שהרי אין כאן הודאה. ויש לפרש הענין על העור שהמשאיל אומר שהוא חייב לו ד' דינרין דמי השאילה ועור השאולה והשואל הודה לו בעור השכורה. והרב ראב"ד כתב דדוקא נקט [מה] שטענו לא הודה לו אסיפא קאי שהן שתי פרות והוא תובע ממנו שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות ואמר חדא דשאלה מתה ואתה חייב לשלם אותה וחדא של שכירות אתה חייב להחזיר לי וזה אומר דשכירות מתה ואינו חייב בה ואותה של שאלה באגם (באגם) ואחזירנה לך ואין כאן הודאה ממין הטענה דשאלה ושכירות שתי טענות הם והוא הדין למלוה ופקדון שהם שתי טענות שאם אמר לו מלוה מנה הלויתיך וזה אומר לא הלותני כלום אלא חמשים דינרין הפקדת אצלי ואפי' אמר מנה הלויתיך ומנה הפקדתי אצלך ומודה לו במנה הלואה או במנה פקדון אין כאן הודאה ממין הטענה. זה כתב הרב ראב"ד ז"ל. ושני ליה על ידי גלגול דאמר אשתבע לי דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע דשכורה מתה ולרב הונא ורב יהודה הוא דאיצטריך לשנויי הכי אבל לרב נחמן דמוקים למתניתין רישא בתרתי וסיפא בתלת לא איצטריך להאי אוקימתא דעל ידי גלגול שהרי מודה מקצת הוא ומדקתני רישא השואל אומר שכורה מתה והלה אומר אינו יודע פטור ולא קתני ישבע כדקתני סיפא. שמעינן מיניה דטענת שמא אינה מגלגלת דלא עדיף גלגול מעיקר הטענה שאינו יכול להשביעו בטענת שמא ואע"ג דתנן בפ' כל הנשבעים גבי שבועת השותפין שהוא בטענת שמא (יחולקו) [חלקו] אינו יכול להשביען. נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל שאני שותפין שהרי קודם חלוקה יכול להשביעו בטענת שמא ודין הוא שאף לאחר חלוקה יגלגל עליו בטענת שמא אבל בעלמא שאינו יכול להשביעו בטענת שמא כל שכן שאין יכול לגלגל עליו טענת שמא. והא דאמרינן בפרק קמא דקדושין [כ"ח ע"א] גבי גלגול שבועה אשכחן בריא שמא מנא לן שמגלגלין תרגומא על שמא כלומר שמגלגלין טענת בריא על טענת שמא. אבל לעולם טענת שמא אינו מגלגלת אפי' על טענת בריא ומדתני רמי בר חמא נמי שמעינן האי דינא דטענת שמא אינו מגלגלת שאם היתה מגלגלת לרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת למה לי למכתב שבועת השומרים כלל תיפק ליה משום גלגול אלא לאו שמע מינה טענת שמא אינו מגלגלת, ומיהו הא דרמי בר חמא לאו ראיה היא דאיכא למימר האי דאיצטריך למכתב שבועת השומרים היכא דמחיל ליה שבועת הפרה שכופר בה דליכא תו גילגול ומשום הכי כתביה רחמנא לשבועת השומרים. ואע"ג דהא דרמי בר חמא לאו ראיה גמורה היא מיהו האי מתני' (האי מתני') דהשואל ראיה גמורה היא וברורה דטענת שמא [אינו] מגלגלת. וכן קבלתי מאבא מארי ז"ל והוא דן כך בלוניל עם חבריו. והוי יודע שעיקר שבועת השומרים היא שבועה שמתה באונס בשומר שכר או נגנבה בשומר חנם מפני שהוא דבר שאין המפקיד מצוי לידע ויכול להעיז הנפקד לומר מתה באונס לפיכך הטילה תורה שבועה על הנפקד. אבל שבועת שכורה מתה שהוא דבר מצוי שידע בו המפקיד אינה שבועת השומרים והרי הוא כשאר שבועות שאינם בטענת שמא אלא בטענת בריא. והא דתנן זה אומר אינו יודע וזה אומר אינו יודע יחלוקו ליתה דאליבא דסומכוס היא ולית הלכתא כותיה, ואע"ג דסומכוס לא אמר אלא בדבר המוטל בסימטא אבל בדבר שהנתבע מוחזק בו מודה סומכוס שהמוציא מחברו עליו הראיה ומתני' דהכא הרי השואל מוחזק ואמאי יחלקו שאני הכא כיון שמודה לו השואל ששתי הפרות מסר לו המשאיל ובא לפטור את עצמו בטענת שמא הרי טענת המשאיל חזקה ובריאה מטענת השואל וכאלו עומד הממון בסימטא דמי.
<h2>דף צח:</h2>
בעי ר' אבא בר ממל שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים מהו. פי' אמתני' קאי דקתני שאלה היום ושכרה למחר וקא מבעיא ליה מי אמרי' שאלה לחודא קיימא או דילמא כיון דמשיכה ראשונה עבד לשום שאלה היום ולשום שכירות מחר שכירות בשאלה מישך שייכא דהא מחייב בגנבה ואבדה ולא דמי לאוגר מינה והדר נסבה דאסיקנא לעיל דאפי' שכירות דהשתא דבעלים מפקיע שכירות שלא בבעלים דהתם משיכה ראשונה לא עבד כלל על דעת בעלים עמו ועוד דשכירות דנסבה לא שייכא כלל בשכירות ראשונה ומילתא אחריתא היא אבל הכא שהמשיכה הראשונה עשה על דעת בעלים בודאי אי הוה שכירות ושכירות בעליו עמו הוא. אבל בשאלה ושכירות מבעי ליה אם תמצא לומר שכירות בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים שאלה שלא בבעלים ומתה כדרכה מהו שאלה בשכירות ודאי לא שייכא או דילמא לא כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי אם תמצא לומר לא אמרינן שכירות בשאלה מישך שייכא שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה מהו מי אמרינן הדר אתיא לה שאלה לדוכתיה או דילמא אפסיקא להו שכירות דביני וביני (תיקו). שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים (ושכירות) [וחזר ושכרה] מהו הדר אתיא לה שכירות בדוכתא או דילמא אפסיקא להו שאלה דביני וביני תיקו והלכך לקולא עבדינן ופטור השואל.
<h2>דף צט.</h2>
אתמר השאילני פרתך ואמר לו הכישה במקל והיא תבוא אחרי אמר רב כיון שיצאתה שעה אחת מרשות המשאיל ומתה חייב ודחי רב אשי הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל דכי מחו לה ודאי להתם אזלה. אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאיכא גזייתא מהו דתימא לא סמכא דעתיה דילמא קיימא להתם ולא אתיא בהדיא קמ"ל דסמכה דעתיה. ומסתברא כיון דפשטא דמתני' לחיוב ורב נמי סבירא ליה דחייב דהלכתא כותיה ואע"ג דדחי רב אשי דהוא בתרא הכי קאמר אי מהא לא תפשוט. ואע"ג דשמואל מוקים למתני' בעבד עברי לאו למימרא דליפליג שמואל בהכישה במקל אלא ניחא ליה לשמואל לאוקמי למתני' בעבד עברי מלאוקמי בכשירה במקל. מיהו חזינא לרב אלפסי ז"ל שלא כתב בהלכותיו משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דרב אשי סבירא ליה דפטור. אמר רבא הני שקולאי דתברי חבתא דחמרא לחנואה ביומא דשוקא מזדבן בחמשא ובשאר יומא מזדבן בארבעה אהדר ליה ביומא דשוקא מהדר ליה חביתא דחמרא בשאר יומא מהדר ליה חמשא. כך היא הגרסא בספרים שלנו ובפר"ש ז"ל ובמקצת הלכות הרב ז"ל כתוב בשאר יומא מהדר לו ארבעה.
<h2>דף ק:</h2>
הא דתנן היו לה שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר אינו יודע זכה בגדול. אוקמא בגמרא בטענו עבד בכסותו ושדה בעמרו ובדלייפי ומשום הכא זכה בגדול אפי' לרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לשבע ומאי זכה בגדול בכסות גדול אבל בעבד ובשדה לא זכה דכיון דלא חייב שבועה על העבד ועל השדה אלא על ידי גלגול לא אמרינן בשבועה שעל ידי גלגול מתוך שאינו יכול לשבע משלם (דברייתא) [כמתני'] דלעיל.
<h2>דף קא:</h2>
פשיטא נפל לביתא דמשכיר אמר ליה לא עדיפת מנפשאי פי' ואין צריך להודיעו אבל בתוך הזמן נפל ודאי אע"ג דנפל ביתא (דמשום) [דמשכיר] אינו יכול להוציאו שכל ימי שכירות הוה ליה כמכר. הא דתנן הזבל של בעל הבית אוקימנא בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא אלמא כי האי גונא הזבל של שוכר והוא הדין למציאה דבחצר דשוכר ושוורים דעלמא אלמא כי האי גונא הזבל של שוכר כל ימי שכירותו אע"ג דשכירות לא קניא. ושוכר את מקומו מסייע להאי סברא. ואית דבעי מימר דבחצר דמשכיר היא אע"ג דאגירא לשוכר וכן כתב (הראב"ד) [הרמב"ם] ז"ל. והאי דאוקימנא בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא ולאו אוקימנא בחצר דשוכר אורחא דמלתא נקט שאם היתה החצר מושכרת לשוכר לא הוי עיילו בה שוורים מעלמא. ושוכר את מקומו לא קשיא דדעת אחרת מקנה אותם שאני דאדעתא דהכי אגרא משכיר לשוכר כי היכי דלקני ליה את מקומו. תניא האומר תקנה לי חצרי כל מציאות שבאות לתוכה היום לא אמר כלום יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימים ואוקימנא בחצר שאין משתמרת אבל בחצר המשתמרת אפי' לא יצא לו שם מציאה בעיר ואפי' לא אמר תקנה לי חצרי קנתה לו חצרו. ואפי' בחצר שאינה משתמרת אם יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימים דמפריש פרשו אינשי מינה. תניא זבל היוצא מן התנור וקולט מן האויר הרי אלו של שוכר והוינן בה אם איתה לדר' יוסי בר' חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו תקנה לו אויר חצרו. אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה רבא אמר אפי' תימא בשאין מדביק כלי ואויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי והא אבעי בעי לה רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי ביני ביני. ותו רמינן עלה דר' יוסי בר' חנינא מהא דתניא יוני שובך ויוני עליה חייבין בשילוח הקן ואסורין משום גזל מפני דרכי שלום ואם איתא לדר' יוסי בר' חנינא איקרי כאן כי יקרא פרט למזומן. ושנינן השתא דאמר רב יהודה אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר את הבנים תקח לך. אפי' תימא דנפל בצים בחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי זכיא להו חצרו בזמן דאיהו לא מצי זכי לא זכיא ליה חצרו אי הכי אמאי אסורין משום גזל מפני דרכי שלום אי דשלחה גזל מעליא הוא אי דלא שלחה בעי שלוחה. לא צריכא בקטן וקטן בר דרכי שלום הוא הכי קאמר אביו של קטן חייב להחזיר מפני דרכי שלום ולא דאבצים הוא דאיכא גזל מפני דרכי שלום [אלא אפי' אאמן נמי איכא דרכי שלום] דתנן בפ' מרובה [דף ע"ט ע"ב] אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן הישוב שלשים [ריס].
<h2>דף קג.</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן האי מאן דאגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב לו שטרא ואמר ליה פרעתי בחמש שנין מהימן. פי' השוכר אמר פרעתי שכירות חמש שנין. והרב אלפסי ז"ל גרס נקיטת בחמש שנין ותרגומא שהמשכיר אמר לשוכר כבר דרת בו חמש שנין וכגון דליכא זמן בשטרא והשטר הוא ביד השוכר ומאי דקאמר דנקיט שטרא דלא להחזיק בביתא כלומר כי היכי דליפוק קלא דביתא דמשכיר הוא שכל שטר יש לו קול ואע"ג דאי בעי כביש ליה לשטרא כיון דכל שטר אית ליה קול לא כביש ליה ועוד ליחוש השוכר שמא יזכרו העדים שבתורת שכירות בא לידו. ותו אמרינן לא מהימן למימר לקוח הוא בידו כיון דאיכא עדים וראה. אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם פי' אומר אדם לחברו השאילני כלי זה בטובו. ומשמעות טובו כל זמן שהוא קיים ושלם ואע"ג דאהדר ליה שואל הכלי למשאיל הדר שאיל מיניה כל זמן שהוא קיים ומשום הכי קנו מיניה ולא סגי במשיכה קמייתא והרב אלפס ז"ל לא כן פי'.
<h2>דף קה.</h2>
אמר רבא האי מאן דקביל עסקא מחבריה ופסיד ולא אודעיה וטרח ואזיל ומלייה ואוקמיה קמיה לא מצי אמר ליה קביל בהדאי בפסדא קמא דאמר ליה להכי אטרחת ואוקמת קמאי דלא לקרי לך מפסיד עסקי. ופי' הרב ראב"י ז"ל מלייה מממון שאינו מאותו עסק [דאי מאותו עסק] פשיטא. והרב בעל המאור הוסיף עליו שאם היה מאותו עסק אפי' אודעיה.
אמר רבא הני תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורוח ואמר חדא מניהו לחבריה תא נפליג ואמר ליה אידך נרוח טפי דינא הוא דמעכב ליה. הרב אלפס ז"ל פי' בעסק סחורה וכגון דידיעא מילתא לפום מנהגא דעלמא דאי שבק ליה לההיא עסקא לקמיה מתוסף ביה רווחא. ויש לפרש אפי' בעסק מעות וכגון שבא לחלוק האחד בתוך זמן שקבעו לחלוק העסק יכול האחד לעכב עד הזמן שקבעו. ואית דגרסי הני בי תרי דקבלו עסקא אהדדי. ותרגומא שקבלו עסק מאיש אחר.
<h2>דף קו:</h2>
תנא חדא פעם ראשונה ושניה זורעה פעם שלישית אינו זורעה אלא קשיא הא דאמרינן בתרי זימנא הוי חזקה הא (רשב"ג) [רבי] דאמר בתרי זימנא הוי חזקה [הא רשב"ג דאמר בתלתא זימנא הוי חזקה] ואפסקא הלכתא בפרק הבא על יבמתו [דף ס"ד ע"ב] בנשואין ומלקות ברבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. ומסתברא דהא מילתא כנשואין דמי. ועוד דספק ממונא לקולא.
<h2>דף קח:</h2>
מכרה לבעלים הראשונים [לית ביה דינא דבר מצרא וכן הבעלים הראשונים] אין יכולין לטעון לשום [אדם] דינא דבר מצרא וכן נראה במשכנתא דלית ביה משום דינא דבר מצרא אין המלוה יכול לטעון לשום אדם דינא דבר מצרא ואפי' מאותה דממושכנת גביה מפני שאין (בו) [לו] חלק בגוף הקרקע. ואית דבעי מימר שהמלוה חשבינן כבר מצרא בין באותה שדה בין בשדה אחר הסמוכה לו ולא נהירא לי כלל. הא דאמרינן לשותפי לית ביה משום דינא דבר מצרא תרגומא אפי' אין שותפו באותו קרקע אלא שהוא שותף עמו בסחורה. וכן כתבו הרב ראב"י והרב ראב"ד ז"ל ור"ש פי' שהוא שותף באותו קרקע ולא חלקו וקאמר שאפי' כל בני מצרא כאחד לא פלגו לה בקרניה זיל אלא מוכרה לשותפי בפני כולם.
<h2>דף קט:</h2>
הרב אלפסי ז"ל כתב כרב אשי דאמר רבעא דהוא דנקא ולא מסתברא כותיה מדקאמר סבר רב אשי למימר אלמא לאו מסקנא הכי והלכך מסתברא כרב אחי בריה דרב יוסף דאמר רבעא ממש וכן פסק ר"ש ז"ל.
<h2>דף קי.</h2>
ההוא שטרא דהוי כתוב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אמר שתים מי נאמן רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעלים עומדת ולוה נאמן. רב כהנא אמר קרקע בחזקת אוכלה קיימא וכגון דקדם המלוה ואכלינהו לפרי דתלת שנין. ומיירי כגון דקיימא שטרא בידיה דשליש או כגון דעבד הלוה מחאה בגו תלת שנין דאי לאו הכי אפי' לרב יהודה מלוה נאמן מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי כדאמר רב יהודה לקמן גמי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. הא דאמרינן גבי משכנתא דסוריא דאי כבש לשטר משכנתא ואומר לקוחה היא בידי מהימן. הא משכנתא הכי קאמר אי כביש קודם שיבא לדין [דאי אחר שבא לדין] לא מהימן כיון דראה.
<h2>דף קי:</h2>
הרב אלפס ז"ל השוה דין יתומים ולקוחות בין בדלא שויה נהליה אפותיקי בין דשויה נהליה אפותיקי. משמע לפי דבריו דהאי אפותיקי הוה מכר גמור שכך אמר ליה אי לא פרעינא לך ליום פלוני יהא שדה זו שלך מכר גמור ולוה נמי לא מצי לסלוקיה בזוזי ומשום הכי אפי' בעל חוב מעלים ליתומים בדמים ולא בקרקע ומיהו זה הפי' אינו מספיק [כל] הצורך דהא מעקרא בדלא שויה ניהליה אפותיקי עסקינן ומבעל חוב ללוקח הוא דאקשי ליה ולא מבעל חוב ליתומים ואנו לא כן אנו מקובלים אלא יתומים אפי' בדמסיק ביה שעור ארעא ושבחא לית לו לבעל חוב שבחא דאשבחו יתמי ולא מבעיא הוצאה דאהדר ליה דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות אלא אפי' שבח היתר על ההוצאה מיהדר ליה ואפי' עשאו אפותיקי מפורש מצי מסלקי ליה יתמי בזוזי (דבעל) [לבעל] חוב דבמקום אבוהון קיימי דמאי קאמר אי מגבינן לך מארעא לא יהא פרעון אלא מזו אבל אי בעינא מסליקנא לך בזוזי. וכי היכי דאבוהין מצי מסליק ליה בזוזי יתמי נמי במקום אבוהון קיימו וכי תימא אם כן אמאי מעלה להם בדמים לימרו ליה אי הוי (לך) [לן] זוזי הוי מסליקנא לך מכולה ארעא השתא הב לן גרויא דארעא שיעור שבחא כדאמרינן גבי בעל [חוב ללקוחות י"ל דבעל חוב] ללקוחות כיון דלא מסיק אלא שיעור ארעא דין הוא שניחוש לפסדת הלוקח שהוציא מעותיו ויניח לו שעור שבחא בארעא אבל גבי יתמי דמסיק גבי שיעור ארעא ושבחא ואלו הוה אבוהין קיים הוה שקיל בלא [דמי] (דין) די להם שיחזיר להם הדמים. ועוד שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם [ואפשר לומר] אפילו אינו מסיק [אלא] שיעור ארעא חששו לפסדת לוקח שהוציא מעותיו אדעתא דארעא לא חששו לפסדת יתומים (דאי הוי) [דאינהו] ידעי דארעא לגוביינא קיימא. והכי מסתבר דאפי' בדלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא מעלה להם בדמים דהא קתני להו בהדי הדדי וכי היכי דבעל חוב ללוקח אפי' בדלא מסיק בו אלא שיעור ארעא מעלה להם בדמים ולא בקרקע הכי נמי בעל חוב ליתומים אפי' בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא (ושבחא) מעלה להם בדמים ולא בקרקע. ועוד יש לומר דגבי יתמי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אי מהדר ליה ארעא אית ליה פסידא לבעל חוב כגון שהיה החוב ק"נ דינרין אי מהדר ליה קרקע חמשים דינרין נמצא שהוא מפסיד שליש חובו ואי מהדר ליה חמשים זוז נמצא שהוציא מאתים דינרין במאה וחמשים ולא הפסיד אלא רבע חובו. התרוץ הראשון קבלתי מאבא מארי ז"ל והתרוץ השני הוא מהרב ז"ל ולדברי הרב ז"ל שהשוה דין יתום ללוקח קשיא הא דאמרינן בשמעתן יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח במאי עסקינן אי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אפילו השביחו היתומים שקיל ליה בעל חוב דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ואפי' הוצאה לא מהדר ליה מפני שכך כותב לו אנא אקום וכו' כדאיתא בפ' קמא. ואי בדלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא אפי' אביהם השביח מהדר ליה שבחא בארעא אי לא שוייה אפותיקי ואי שוייה אפותיקי מפורש מהדר ליה שבחא בזוזי דמאי קאמר ליה אי לא פרענא לך לזמן פלוני לא יהא לך פרעון ממעות ומקרקע אחר אלא מזה והוה לי כמכר גמור ואפי' הלוה לא מצי מסלק בזוזי. לפי מה שכתב הרב ז"ל בפרק קמא ובשמעתן דהכא דאפי' בדלא מסיק ביה אלא כשעור ארעא לא שקיל לוקח מיניה דבעל חוב אלא הוצאה אבל שבח היתר על ההוצאה שקיל בעל חוב דארעא דלאו דידיה אשבח והלכך קשיא לן מאי איכא בין השביחו יתומים להשביח אביהם לדברי הרב ז"ל ויש לפרש דהכא במאי עסקינן דלא כתב ליה דאקני מיניה דלוקח נמי לא שקיל אלא היכא דכתב ליה דאקני ואי אביהם השביח אפי' לא כתב ליה דאקני דמיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה וכיון דבחיי הלוה אשתעבד שבחא למלוה וקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשים הלכך שקיל שבחא מיתמי זה הוא הפי' הנכון לדברי הרב אלפסי ז"ל. רק כי סברתו רחוק מן השכל כי איך נאמר שאם השביחו היתומים אפי' הוצאה לא שקלי מיניה דבעל חוב ומי גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות. בשלמא מלוקח טעמא דמילתא שכך כתוב לו כלומר שהלוקח כשיורד בשדה לא ירד על דעת שיטול הוצאה מבעל חוב אלא ממוכר אבל גבי יתמי מאי איכא למימר מי גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות. לכך אני אומר שלא השוה הרב ז"ל דין יתום ללוקח אלא בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא והשבח היתר על ההוצאה אבל בהוצאה שיעור שבח בודאי לא שוי דיניהו אהדדי דאלו לוקח לא שקיל מיניה דמלוה אלא מפני שכך כתב לו וכדפי' שעל מנת כן ירד בשדה אבל יתומים דליכא למימר שכך כתב לו שקיל הוצאה מבעל חוב ותו לא מידי.
<h2>דף קיא.</h2>
הא דתנן אחד שכר בהמה וכלים יש בהם משום בל תלין וכו' הוא הדין לשכר קרקעות והכי איתא בתורת כהנים בפרשת קדושים תהיו והוא הדין לגר צדק דאלו לר' יוסי בר' יהודה אפי' גר צדק אין בו משום בל תלין.
<h2>דף קיג.</h2>
הא דתנן מחזיר לו את המחרישה כגון שמסרה לו הלוה מדעתו דאי לאו הכי לית ליה רשותא למשקל מיניה מחרישה דדברים שעושין בהם אוכל נפש הוא ומיהו אפי' לר' יהודה עבר ומשכנו אע"ג דעבר בלאו אי עבד מהני ואין מחזיר לו אלא ביום והכי איתא במסכת תמורה בפרק קמא [דף ו' ע"א] ודברים שעושים בהם אוכל נפש לאו דוקא אלא כל כלי אומנות המשתכר בו הוא מכלל דברים שעושין בהם אוכל נפש דתניא חבל זוג של ספרים לוקה שתים. והא דאמר ליה אביי גבי סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה משום דברים שעושין בהם אוכל נפש מפני שהיה צריך לו באותה שעה הוה ליה ככסות יום ביום. וכל הני מילי דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו לא מהדר ליה לא כסות יום ביום ולא דברים שעושין בהם אוכל נפש. וכתב הרב ראב"י ז"ל היכא דאמר לוה בעינא דלסדרי לי מיד מסדרינן ליה בסדור דתנן גבי ערכין ומאי דפייש יהבינן למלוה ומחלטינן ליה לגמרי ולא לאהדרי ליה. ואי אמר ליה לא בעינא לזבוני מאנאי דדילמא מתרמי לי זוזי ופרענא ליה מהדר ליה כסות יום ביום וכסות לילה בלילה כל ימיו אליבא דרבנן ואליבא דרשב"ג שלשים יום ובתר הכי מזבין להו בבי דינא. ואליבא דרשב"ג ליכא סידור דהכי אמרינן בגמ' השתא לרשב"ג זביני מזבנינן סדורי מסדרינן וכיון דקיימא לן מסדרין לית ליה הלכתא כרשב"ג ואין למדין מן הכלל דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. והא דתניא נותנין לו מטה ומצע לעשיר במקום שלא נהגו לשכב בכסתות אלא במצע שהוא לבדין. אבל במקום שנהגו לשכב בכסתות מניחים לו. והיינו דתנן בסדור ערכין ומטה מוצעת. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב דסדור הוא בבית דין ומחזירן הוא בשמשכנו המלוה או שמסר לו הלוה כלי ביתו.
<h2>דף קטז:</h2>
הא דתנן הבית והעליה ונפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו העליה אוקימנא בשוכר ומשכיר ובמקח וממכר או בחלוקת אחים שנטל זה בית זה וזה עליה [ו]לא שמעיני' האיך הדין אם נפחתה העליה. ומפר"ש ז"ל משמע דהוא הדין לחלוקת אחים שהרי פי' במשנת בית הבד שהוא כיוצא בה של זה בחלוקת אחים. ורישא אשמעינן דין שוכר ומשכיר וסיפא דין חלוקת אחים. ופר"ש ז"ל דלא גרסינן בבבא מציעא דנפחתה העליה. הבית והעליה של שנים אלא הבית והעליה סתמא והיינו דמוקמינן בגמרא דשוכר ומשכיר והוי [ליה] למיתני משנת בית הבד בתר בבא תנינא דנפחתה העליה דהיא בת מינה ודמיא לה אבל כל מילי דבית תנא גבי הדדי. והרב ראב"ד ז"ל כתב דבבא תנינא דאוקימנא בשוכר ומשכיר אף בשוכר ומשכיר קאמר והוא הדין במקח וממכר. ויש לומר דמשנת בית הבד דמי לבבא תליתאה דהבית והעליה של שנים שנפלו [וגם] זה שניהם מקולקלים שאף בעל בית הבד הוא מקולקל מפני הגשמים שיורדים עליו [ו]בעל העליה בונה את הבית ודר בתוכה וזה זורע בבית הבד. ומה שפר"ש ז"ל דבית הבד הוא בחלוקת אחים. מסתברא [ד]הוא [הדין] למקח וממכר זה לקח בית וזה לקח עליה. אעפ"י שיש לבעל הדין לחלוק ולהפריש בין חלוקת אחים למקח וממכר. (וכתב) [וכן כתב] רבינו חננאל ז"ל. ירושלמי הא דתנן במתני' יורד זורע לא קתני כופין אותו לבנות לבית בדו כשאינו שם והא דתנן ר' חייא כשהוא [שם] ומתני' ור' חייא לא פליגי ומתני' דקתני ואינו רוצה לבנות איכא לפרושי כשאינו בעיר שלח לו ואינו רוצה.
<h2>דף קיח.</h2>
הא דתנן השוכר את הפועל לעשות בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי אומר לו טול מה שעשית (בר) בשכרך אין שומעין ליה דפעולתו עליה דידיה הוא, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם ונוטל מבעל הבית מה שהקנה אותו ואפי' שכרו בשל הפקר נמי אין שומעין לו דתניא מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים שאמר לו עבוד עמי היום אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית והני מילי בהגבהה אבל בהבטה שומעין לו דהבטה בהפקר לא קני והלכה כאיכא דאמרי וכן הלכתא דבמסקנא אמרינן איכא דאמרי דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני והלכה כאיכא דאמרי. ויש ספרים שכתוב בהם איכא דאמרי דכולי עלמא הבטה בהפקר [קני] ולא חיישינן שמא לא ימסרם ובחיישינן לבעלי זרועת קא מפלגי. ולפום האי גרסא הבטה בהפקר קני דהא לכלהו לשני תנא קמא סבירא ליה הבטה בהפקר קני וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומסתברא כגרסא קמייתא דגריס דכולי עלמא [הבטה] בהפקר לא קני ומדתניא שומעין לו ואוקימנא בהבטה אלמא בהפקר לא קני. תניא בתוספתא בית לאחד ועליה לאחד ורצה בעל הבית לבנות דיוטא על גבה מקום שנהגו לעשות שתים ושלש עושה הכל כמנהג המדינה.
